השבוע הקדוש בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות חידד את הפער בין העם למנהיגיו; בין גובה הימים לשפל הפוליטיקה. בנאומים הרשמיים אחדות ושותפות, אך המעשים – מעשי קיטוב וקטנוניות. בפעם הרביעית לא הוכרע המאבק על הנהגת המדינה. נתניהו לא קיבל את אמון הכנסת, אבל גם אף אחד אחר לא. אפשר להמשיך להטיל את הקוביות שוב ושוב בתקווה קלושה להכרעה, אבל הפתרון המתבקש, ממשלת אחדות, אפילו לא נידון.
החטא הלא מאוד קדמון הוא הפרת הסכם החילופים. לפני שנה ושבוע, ערב יום השואה תש"ף, בני גנץ השלים את קפיצת האמון הנדרשת כדי הוציא את ישראל מהמבוי הסתום. הוא בא לממשלה – באומץ או בנאיביות – בניגוד לעמדת הבייס שלו. הוא הביא מחצית מחברי כחול לבן, שחרתה על דגלה את ההבטחה להחליף את נתניהו אבל ידעה למנוע בחירות בפעם הרביעית בעיצומה של מגפה.
נכון, הם היו חשדניים וקטנוניים ועם שאריות רוח קמפיין האנטי־ביבי. אבל הייתה להם סיבה טובה לחשוד. את הוויתור עשו בניגוד לעמדתם העקרונית, אבל כפי שהוכח למפרע, נתניהו מלכתחילה לא התכוון לממש את הרוטציה. התירוצים על תמיכת כחול לבן בקריאה ראשונה בחוק הפונדקאות או על האווירה העוינת בהפגנות בלפור אינם מצדיקים את ההפרה של ההסכם, שנשען על שני עקרונות: רוטציה ופריטטיות.
כדי למנוע את התגשמות העיקרון הראשון, נתניהו מצא פרצה בהסכם ומנע את אישור תקציב המדינה; כדי לסכל את השני, הליכוד מקדם בימים אלו מהלכים שנועדו להיפטר מעול הפריטטיות בדרך לבחירות חמישיות.
הימין קיבל את חלקו בדמות שנה נוספת בשלטון. המרכז־שמאל נוצל ונזרק. נתניהו בזבז את האמון עד כדי גרעון, ולכן המוצא היחיד שאינו עוד מערכת בחירות תלוי בהחלטתו: או שיציע ממשלת אחדות שבה הצד השני – כלומר לפיד – הוא הראשון ברוטציה, או שיאפשר לבנט וללפיד להקים ממשלת אחדות משלהם. בחירות אולי עדיפות לנתניהו הפוליטיקאי, אבל רעות לישראל.
בימי שגרה, ממשלת שינוי, איחוי, ריפוי או כל כינוי אחר שיוצמד – ברצינות או בלעג – לממשלה המוזרה שנרקמת בין לפיד לבנט אינה ממשלה טובה. רוטציה זה רע, ראש ממשלה עם שבעה מנדטים זה רחוק מרצון העם, וקואליציה הטרוגנית מאיילת שקד ועד איבתיסאם מרעאנה היא מתכון לשיתוק ולפיצוץ. אבל זהו הרע במיעוטו, והחלופה היא בחירות בפעם החמישית – שבמקרה הטוב ינציחו את התיקו, ובמקרה הסביר יותר יובילו את הימין לתבוסה – או האפשרות התיאורטית לממשלת מיעוט של הימין בתמיכת התנועה האסלאמית. אחרי הקורונה וארבע מערכות בחירות ישראל לא זקוקה לעוד מערכה, וגם לא להכרעת המרכז־שמאל באמצעות פעלול פוליטי זמני.
השאיפה לממשלת "ימין על מלא" לא נולדה אצל נתניהו מתשוקה פתאומית לממש את מדיניות הימין אחרי 12 שנות שלטון, אלא מכורח פוליטי וממצוקה משפטית. כשהיו לו בעבר הזדמנויות להקים ממשלה רזה ואידיאולוגית, הוא העדיף להזמין שותפות מהשמאל.
ל"ימין על מלא" יש יתרונות אבל גם מחיר, והגיע הזמן לדבר עליו. כדי להקים את ממשלת הימין הצרה מתחוללת בשורות הימין הלבנה זריזה של תומכי טרור, שנמנעת רק בכוח עקשנותו של בצלאל סמוטריץ'. שותפות יהודית־ערבית במישור האזרחי לצד זניחת השאיפות הלאומיות היא מתבקשת, אבל התהליך החשוב הזה נעשה בחטף ומהסיבות הלא נכונות. במקום מהלך אסטרטגי, עקרוני, ארוך טווח, מול ידו המושטת של מנסור עבאס, הימין סוחר בהימנעות טקטית. מהלך שצריך להיעשות מתוך עוצמה ומסיבות טובות, מגיע מעמדת חולשה ותלות. יהיה לזה מחיר אידיאולוגי אבל גם מחיר פוליטי.
מחיר נוסף של ממשלה כזו הוא שעבוד מדיניות הדת לסיעות החרדיות. הגיור, הכשרות והשבת מנוהלים מתוך פריזמה צרה של הזרמים המחמירים ביותר ברצף האורתודוקסי והישראלי המגוון. הכרעות לאומיות הנוגעות לעם כולו נגזרות מתוך פוליטיקת חצרות וחוסר הכרה בגודל השעה. בית שמאי קיבל מונופול על היהדות, והתוצאה אינה מוסיפה אהבה וכבוד למסורת ישראל.
אבל המחיר הכבד מכול הוא הקרע והניכור מול אגפים נרחבים במחנה המרכז והשמאל הציוני. חלקים לא מבוטלים בעם, ששותפים בתקומה הציונית ומסורים לה בכל ליבם, מרגישים זרים כאן. 12 שנות שלטון רצופות של הימין, לצד משפט נתניהו והתפשטות עמדות מהשוליים אל המרכז, גורמים להם להרגיש רמוסים ובלתי שייכים, ובהתאם גם דוחקים אותם אל האגפים הרדיקליים בשולי השמאל. ניצחון עליהם הוא הפסד. במקרה של הכרעה מובהקת בקלפי, הימין לא אמור למכור את ערכיו או את יתרונו בשם הפיוס, אבל הוא בהחלט יכול לנהוג בנדיבות של מנצחים. כרגע ממילא אין הכרעה כזו, ובמצב הזה זו לא כניעה אלא פשרה הגונה.
החשש המובן בימין צרוב הטראומה הוא שמאחורי כל פשרה כזאת מסתתרים אוסלו או ההתנתקות. לכן יש להתקדם בזהירות, אבל לא לשלול את הפשרה בשם המאבק המתמיד בתוכנו. הימין יכול להרשות לעצמו לצמצם מעט את שולי הביטחון למען ערכים אחרים: אחדות העם, יציבות השלטון, שיקום הכלכלה. מנגנון הפריטטיות שנידון בין בנט ללפיד אמור להבטיח שאף צד לא יבצע מהלכים בלתי הפיכים בחסות האחדות. בתוך כך, בנט וסער יצטרכו לשמור מקום לליכוד ולמפלגות החרדיות. ממשלת פיוס לא תוכל לכלול חרמות.
השוויוניות הפכה שם נרדף לשיתוק, אבל גם הוכיחה את יעילותה במניעת מחטפים. אפשר גם לקוות שבין שני אלו זה ייראה אחרת. לפיד אינו תמים כגנץ, ובנט אינו פתלתל כנתניהו. הם יכולים לנסות לבנות קונצנזוס ישראלי שיאפשר לנו, בעוד קדנציה, לשוב ולהתקוטט.
אי אפשר להתעלם בתרחיש כזה משאלת גורלו האישי של בנימין נתניהו. מגדולי המנהיגים שקמו לישראל, שהוביל את המדינה היהודית זמן רב יותר מכל אחד אחר, ושדווקא בשנה החולפת – תחת אי יציבות פוליטית ובשעה שמשפטו הפלילי נפתח – השיג את שני ההישגים הבולטים ביותר בכל 15 שנות כהונתו המצטברת: הסכמי אברהם והחיסונים. כעת הוא עלול לסיים את כהונתו הממושכת ואת משפטו הממושך בהרשעה ואולי אפילו בתא הכלא.
הגיבוי שנתן המחנה הלאומי לנתניהו מבוסס גם על יכולותיו כפוליטיקאי וכמדינאי, אבל לא פחות מכך על החשש שההליכים המשפטיים נגדו הם אכיפה בררנית ומגמתית בשל דעותיו; בין שזו "קרימינלזיציה של הפוליטיקה", ובין שנכונה הגרסה הקונספירטיבית יותר של רדיפה מכוונת. הספק מכרסם לשני הכיוונים.
בה בעת שווה להביט בהשלכות ההתעקשות לתמוך במנהיג המחנה גם תחת כתב אישום: מעבר לקושי שבניהול המדינה במקביל למשפט (מעדות ישועה קיבל נתניהו פטור, אבל כשיופיעו עדי מפתח אחרים תידרש נוכחותו באולם הדיונים שלושה ימים בשבוע), השבוע קיבלנו שתי דוגמאות חריפות למחיר שאנו כבר משלמים.
הדוגמה הראשונה היא העימות בין נתניהו לגנץ על מינוי שר המשפטים, שמעכב את רכש החיסונים מחברת פייזר. שני הצדדים אינם נקיים כאן: גנץ שכורך את אישור הרכישה במינויו לשר המשפטים, ונתניהו שמודע היטב לחשיבות העסקה אך מסרב להיכנע ולמנות את גנץ לתפקיד, רק בשל שיקוליו המשפטיים הצרים.
הדוגמה השנייה והמבהילה לא פחות היא ההתחממות הביטחונית מול איראן, וריבוי הקולות המטילים ספק בנקיות כוונותיו של נתניהו. עד כה הוא הוכיח זהירות ושיקול דעת בכל הנוגע לענייני ביטחון, אולם גם אם פעולותיו בשדה הביטחוני חפות מכל שיקול אישי (כפי שאני משוכנע), עצם הטלת הספק בעניין מצד ציבור מתרחב והולך, כולל במערכת הביטחון עצמה, יש בה כדי לפגום ביכולתו להמשיך להוביל מדיניות ביטחונית.
על כף המאזניים מוטל החשש שנתניהו נרדף בשל דעותיו. בכף השנייה מצטבר המחיר, ונראה שהיא מתחילה לנטות לצד החובה. כאן נכנסים פתרונות כמו עסקת טיעון או בחירת נתניהו לנשיא המדינה. זה פתרון רע, ורצוי שייעשה בהסכמה לאומית ולא כמסלול הימלטות לעיר מקלט על חודו של קול, אבל בנסיבות שנוצרו הוא נדמה כרע במיעוטו.
בעולם מתוקן, על תיקי נתניהו להתברר עד תום. הקפאתם למוות בלא הכרעה תשאיר פצע מדמם במשך שנים: בימין יחשבו לנצח שאחד מגדולי המנהיגים של המחנה נדחק בגלל קנוניה משפטית; בשמאל יראו בנשיא עבריין נמלט. ניהול משפט ממושך במשך שנים, ואחריו ערעור לעליון שיסתיים כשנתניהו יתקרב לגיל שמונים, אולי יענו על השאלה אם נתניהו משוחת או שהמערכת שרדפה אותו מושחתת – וכל אחת מהאפשרויות הללו מבהילה. אולי כדאי לתת למדינת ישראל פעם אחת ליהנות מהספק.
