עץ עבות מוקף גינת תבלינים, כמה עליי נענע ריחניים נקטפים ונאספים בידיה של דודה סופיה. הצמה הארוכה שלה מציצה מתחת למטפחת כשהיא נכנסת בצעדים מהירים לבית שאכלס בשיאו 11 נפשות. יש כאלה שקראו לזה צריף. יש אומרים שהוא היה השריד האחרון של המעברה בפתח-תקווה. אבל בשביל דודה סופיה זה פשוט היה הבית. הבית אליו הגיעה ב-1947 בנסיעה ישירה מסוריה לישראל, יחד עם בעלה יוסף סטטיה ושלושת ילדיהם הצעירים. שנה קודם לכן עלו שתי בנותיה הגדולות בעזרת הסוכנות היהודית, המתינו בסבלנות לאיחוד משפחות. בן נוסף יוולד כאן בארץ הקודש על טהרת הכחולבן.
שני עשורים מאוחר יותר יצטרפו למשפחה שלושה אחיינים שהתייתמו בסוריה והתגנבו ארצה ברגל. הם כמעט יתפסו בלבנון, כמעט יקרסו בדרך, אבל יתקבלו בחום ובטקסיות מרגשת בגבול הצפוני על ידי בכירי ממשלת ישראל הצעירה. גם הם יצטופפו בצריף שדלת הכניסה שלו נפתחת היישר אל חדר השינה הראשון שמוכרחים לחצות כדי להגיע לחדר הפנימי ששימש גם כסלון וגם כחדר ילדים. שירותים קטנים יהיו הפתרון הסניטרי המשותף לכל 11 הנפשות, וכך גם המטבח הצר שמעולם לא חסרו בו מעדנים.
מלחמות ישראל העקשניות דרשו את שלהם, אבל סופיה הייתה עקשנית מהם. כשבניה גויסו לקרב היא סירבה בתוקף להתפנות למקלטים בשעת אזעקה. אם הילדים שלי בקו האש, אמרה, אז העץ הזה בגינה הוא המקלט שלי. ושם, תחת העץ הרחב ההוא, עם ריח התבלינים המשכר, היא המתינה עד ששבו בניה בשלום לביתם הקטנטן.
דודה סופיה היא בכלל הדודה של אמא שלי, אחותה הצעירה של סבתי שהוברחה בנעוריה לארגנטינה עם אחותן הבכורה. סופיה ושני אחים נוספים נותרו עם הוריהם מאחור, במזרח התיכון, לא הצליחו להתאחד עם הענף הדרום אמריקני שהתפתח במקביל. היא ובני ביתה יהיו גם הראשונים שיצליחו לממש את חלום הדורות המשפחתי ולעלות ארצה. עבור אמי, הייתה דודה סופיה אימא מחליפה כשזכתה גם היא לעלות ארצה. וכך מצאנו את עצמנו לעתים מזומנות עולים בהרכב מלא על הטנדר האדום של אבא בנסיעה מפותלת מבת-ים לאם המושבות. שם חיכו לנו תמיד במאור פנים מלווה במאפים, קפה שחור ועראק משובח.
כשהלכה המעברה והתרוקנה, ולסופיה כבר היו נכדים, היא סירבה בתוקף להיפרד מהבית היחיד שהכירה בארץ ישראל ולקבל בית קבע מרווח ומזמין. בתה הנשואה כבר עברה לשיכון, גם ילדיה והאחיינים בנו את ביתם הרחק משבילי הבוץ המקומיים, אבל סופיה ובעלה נותרו בצריף הקטן עד יום מותם; עם אותו עץ עבות ואותה דלת כניסה שנפתחת היישר לתוך חדר השינה הראשון שמוכרחים לחצות כדי להגיע לחדר השינה הפנימי ששימש גם כסלון וכחדר אורחים. עם אותם שירותים שסבלו מבעיות זיקנה גם אחרי תיקונים תכופים ומטבח צר שידע להפיק את מיטב המעדנים.
דודה סופיה לא האמינה שמגיע לה משהו מיוחד רק משום שגידלה ששה ילדים ושלושה אחיינים במטרים רבועים ספורים, שעה שבעלה עסק בסלילת כבישי הארץ. להפך, היא האמינה שזכתה, זכתה ממש, להיות תושבת מדינת ישראל הריבונית. 11 נפשו גרו בצריף הזה, מה בעלה והיא צריכים יותר מזה לעת זיקנה כשנותרו שניהם לבדם?
הבית של משפחת סטטיה היה האחרון שנותר שם בשכונה, ואחרי מותם של סופיה ויוסף נהרס גם הוא. על האדמה ההיא יושבת היום שכונת עקיבא, זו המכונה גם מחנה יהודה הפתח-תקוואית. עכשיו דבר אין להכיר, על חורבות המעברה יושבת עיר. אולי בזכות אותם שנים.
היו זמנים.
