בסוף שנות השמונים השתלטו על מצעדי הפזמונים בישראל זוג עולים חדשים מוכשרים מאין כמותם. הם נולדו ב-1962, היא בטהרן והוא בניו יורק. בגיל 8 שניהם עלו לארץ ובגיל 17 נפגשו והתחילו לעבוד יחד. מדובר כמובן על רמי קלינשטיין וריטה (ששם משפחתה הוא יהאן-פרוז).
ב-1988 עמלו השניים על הפקת האלבום השני של ריטה, "ימי התום". רמי כבר היה מלחין מחונן אך עדיין לא חיבר מילים. אחד הלחנים שכתב נותר ללא מילים במשך מספר שבועות, ובזמן הזה הוא זכה לכינוי "סטיבי", כי הוא הזכיר מעט את שיריו של הזמר האמריקני סטיבי וונדר.
בשלב מסוים, אהוד בנאי הגיע לאולפן ההקלטות. הוא שמע את המנגינה המיוחדת, עצם עיניים ואמר לרמי בדרמטיות "אני רואה אור כחול כהה". אחרי כמה ימים הוא הקריא לריטה בטלפון את המילים המלאות שכתב, ומהשנייה הראשונה היא הרגישה שזו "שלמות. שלמות, איך הכול יושב בעומקים ובמקצב ובנגינה".
כך נולד השיר "עטוף ברחמים", שיר שהוא בעצם מונולוג של אם שפונה אל העובר שנמצא ברחמה.
עטוף ברחמים – ריטה
"אור כחול כהה
זה עוטף אותך ברחמים
צף אתה הוזה
מרחף בעולמות גבוהים
אתה אולי יודע הכל
ורואה את הסודות גלויים
אתה ודאי רגוע מאוד
זה עוטף אותך ברחמים
אל תמהר
אל תמהר לצאת
אל רגע האמת
אל תישבר
בסוף תצא אלי
כשאקח אותך בזרועותיי
אני תמיד אוהב
זה ודאי יכאב
כי אפילו אם האל שומר
בחוץ זה לפעמים בוער"
(מילים: אהוד בנאי לחן: רמי קלינשטיין)
באופן בלתי צפוי, שיר שמדבר על הריון ולידה נכתב דווקא על ידי גבר. ולמרות שגם הלחן נכתב על ידי גבר (וגם הזמרת ששרה את השיר לא חוותה הריון לפני ההקלטה) – השיר הפך להיות להמנון של חדרי הלידה בישראל. פרופסור אשר בשירי, מיילד בכיר בבית החולים סורוקה, שיילד אלפי תינוקות, סיפר לריטה שבכל לידה, במשך כל השנים שהוא מיילד, השיר הזה מוציא לעולם את התינוקות. איזו זכות זו ללוות את הנשמות האלה אל העולם שבחוץ.
ריטה שרה את השיר בכל הופעותיה והיא אומרת שתמיד יש בקהל איזו התרחבות לב בזמן השיר. זה שיר עם מטען רגשי חזק שמחבר נשים רבות כל כך ומתאר בצורה מרגשת את אחד הרגעים הגדולים בחייהן. הצלחת השיר הפכה את אהוד בנאי לכותב מבוקש אבל מאז "עטוף ברחמים" ועד היום הוא לא הסכים לחבר מילים ללחנים של אחרים.
בתחילת הפרשה שלנו לעומת זאת, מתוארת הלידה באופן אחר לחלוטין – טכני והלכתי. התורה אומרת שאישה שיולדת בן נטמאת לשבוע, ואישה שיולדת בת נטמאת לשבועיים. ספר ויקרא מפרט לאורכו את דיני טומאה וטהרה. בדרך כלל הטומאה קשורה במוות – טומאת מת, נבלת בהמה, עוף ושרץ. גם נידה וקרי הן טומאות שבאות בעקבות פוטנציאל חיים שלא מומש. הטהרה לעומת זאת, קשורה לחיים ולרוב יש צורך במים, סמל החיים, כדי להיטהר.
טומאת היולדת מעוררת סימן שאלה שהרי היולדת דווקא הוסיפה חיים לעולם, מה עניין טומאה בלידה?
אחד הפירושים לעניין זה קשור בעצם לניתוק שבין האם והתינוק. התינוק שנולד הוסיף הרבה חיים בעולם והוא טהור לגמרי מייד עם לידתו. ביהדות אין צורך להטביל את התינוק ולטהר אותו.
גוף האם לעומת זאת, ירד במידת החיים. במשך 9 חודשים חיו בו שתי נשמות וכעת כשנשמת התינוק יצאה, נותרה בגוף זה נשמה אחת. ברור אם כן שגוף כזה שהחיים בו כל כך התמעטו נטמא. (ואולי בכך יש הסבר מדוע שכשנולדת בת האם טמאה יותר זמן, כי גופה איבד את נשמת התינוקת וגם את פוטנציאל החיים של כל התינוקות שייוולדו ממנה).
אל הכאב הפיזי של הלידה נלווה גם ניתוק נשמות רוחני. ניתוק שעלול להיות טראומטי עבור האם אבל זהו חלק מתהליך החיים. "אל תמהר לצאת", אומרת האם. "אולי תישאר עוד קצת, רגוע מאוד בעולמות הגבוהים". אבל בהמשך היא נאלצת להודות, "בסוף תצא אליי כשאקח אותך בזרועותיי".
רק אחרי הניתוק הגופני והנפשי בין האם והתינוק, יכול לצמוח השלב הבא בקשר – ההורות. השמירה והגנה, החינוך, התמיכה והכי חשוב – האהבה: "אני תמיד אוהב!"
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
