במערכת התוכנית "ארץ נהדרת" אוהבים את הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. זה דבר חיובי, ככה יש לפחות משהו ממלכתי ישראלי אחד שאליו מתייחסים עורכי וכותבי התוכנית הזו בסוג מסוים של אהדה – לא דבר של מה בכך.
שיתוף הנשיא בתוכנית במערכון מצולם ארוך יחסית אינו דבר חדש; לפני שלוש שנים, לרגל יום העצמאות ה-70, שודר קטע שצולם בבית הנשיא ובו מארח האזרח מספר אחת ורעייתו נחמה ז"ל שעוד הייתה אז בחיים, את שלל מרכיבי השבטים הישראלים כפי שאלה באים לידי ביטוי בדמויות התוכנית כמו הטורטלים, הרוקחת הערבייה ו"ראובן". עד כאן הכול טוב ויפה.
לרגל חגיגות ה-73 למדינה וכאות הערכה מצד התוכנית לסיום נשיאותו של מי שאיל קיציס הכריז עליו בפאתוס כ"אחד הנשיאים הפופולריים שכיהנו כאן" – בוא קיציס, היו רק עשרה עד כה, התחרות לא מאוד קשה – החליטו בתוכנית לעשות סיבוב פרידה לריבלין, והפעם כנוסע במונית של אשר בן-חורין בגילום של יובל סמו.
ראשית צריך לומר שבניגוד למערכוני המונית המבריקים של סמו בדרך כלל, הפעם זה פשוט היה חלש מאוד מבחינת ה"צחוקים". אפילו די מביך. אבל מילא, ארץ נהדרת לא רצתה להצחיק הפעם אלא להרים לנשיא האהוב, שבמקרה גם קשריו עם ראש הממשלה השנוא לא מי יודע כמה. הבעיה היא שהנשיא נכנס למה שמכונה בצבא אס"ק, אווירת סוף קורס, ועל הדרך פגע בממלכתיות שאפפה את נשיאותו במשך רוב הזמן. וחבל מאוד שכך.
אחרי שירה משותפת של שיר אוהדים של בית"ר ירושלים, אמר ריבלין: "בית"ר במצב לא קל, אני מוכרח לומר כאוהד, גם המדינה שלנו זקוקה לשיפורים, אבל אני אומר לך באופן ברור – עדיין אני מעדיף את האוחנה של בית"ר". המשפט הזה אפילו לא מצריך הסבר, אבל לתמימים ביותר נפרש כי נשיא המדינה הביע כאן את חוסר שביעות רצונו וחוסר חיבתו לשר אמיר אוחנה, שאף שימש לאחרונה כנציג הליכוד במשלחת שבאה לבית הנשיא להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה.
אני מחבב את הנשיא ריבלין, אפילו זכיתי והוא התלווה לאחד מפרקי סדרת הכתבות שעשיתי על מסעו של מארק טוויין בארץ ישראל. אני גם חושב שהייתה לו כהונה מוצלחת וממלכתית. גם לא נפלתי מהכיסא כשסדק לאחרונה את אותה ממלכתיות כשבמקום לזמן אליו את נתניהו לקבל את המנדט להקמת ממשלה, כנהוג, הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא למעון ראש הממשלה. ואפילו כשהבריז מהצילום המסורתי המשותף ביום השבעת הכנסת סנגרתי עליו. חשבתי שזה עדיין היה במסגרת מחאה לגיטימית על ארבעה סבבי בחירות בתוך שנתיים – אם כי גם כאן היה עדיף למקד את המחאה פחות באיש אחד ויותר במערכת כולה.
אלא שבארץ נהדרת, ששודרה במוצאי יום העצמאות, ההתייחסות לאמיר אוחנה – הגם ששמו לא נאמר במפורש – הייתה צעד אחד לא ממלכתי יותר מדי לטעמי. במערכת ארץ נהדרת מן הסתם מאוד התלהבו ומחאו כפיים מהבדיחה הלא־באמת מצחיקה, וסיכוי טוב שהם בכלל אלה שכתבו אותה, אבל מערכת ארץ נהדרת זה לא עם ישראל. ריבלין יודע זאת, ולכן שיתוף הפעולה שלו עם הדבר הזה היה אקורד סיום צורם, צורם ומיותר.
