בישראל יש 75 ערים, אבל רק ראש עיר אמיתי אחד: רון חולדאי. תל אביב היא הרשות המקומית היחידה בישראל שקופתה מלאה מספיק כך שאינה זקוקה לדבר מהממשלה בירושלים. כל שאר הערים מחזיקות לשכת ראש עיר, אבל שולחות את היושב שם למסע תחינות בן חמש שנים בהתדפקות על דלתות השרים.
ירושלים, למרבה הצער, איננה שונה. למעשה, מצבה חמור עוד יותר. הרכב האוכלוסייה ומיעוט מקומות הפרנסה הופך אותה לקבצן של המדינה. יש פער עצום בין היוקרה שבתפקיד (לראש עיריית גבעתיים, למשל, יהודה עמיחי לא טרח להקדיש שיר) ובין היומיום המדכא. הישגו הגדול של ניר ברקת בעשר שנות כהונתו היה הגדלה דרמטית של המענקים הממשלתיים לבירה. בלעדיהם, הבירה הייתה בדרך להפוך למצבור מדכא של שיכוני עוני סמוך לכותל.
מצבה של ירושלים משתקף היטב במצבת המועמדים. בעבר התמודדו על הנהגתה שרים וחברי כנסת שראו בה מקפצה. כעת נמצאת על קו הזינוק שורת מועמדים אלמוניים למדי בציבור הרחב.
משה ליאון יתמודד בפעם השנייה. ב־2013 הוא הפסיד לברקת למרות חבירה בין דרעי לליברמן. הפסדו סימן את תחילת השקיעה האלקטורלית של ש"ס וישראל ביתנו. מועמדותו נתפסה אז כחוצנית ("האיש מגבעתיים"), אבל אחרי חמש שנים של תשלום דמי רצינות, בעיותיו אחרות. החרדים שתמכו בו אז בהמוניהם יתקשו לתמוך באיש של ליברמן, כי בסבירות גבוהה הקיץ הקרוב יעמוד בסימן התכתשויות עם שר הביטחון על חוק הגיוס. ליברמן עצמו פחות להוט לתמוך בליאון, שיצא נגדו בפרשת המרכולים, בעיקר כי אין לו עניין להתגייס למרוץ בלי שיידע שסיכויי הניצחון גבוהים מאוד.
החרדים יצטרכו להחליט אם הם מעוניינים להציב מועמד. איזה אבסורד: שיעור החרדים בעיר עלה ב־15 השנה האחרונות, אבל מאז 2003 לא ניצח חרדי או מועמד שנתמך בידיהם. בשני המרוצים האחרונים הפילוג עשה בהם שמות עד כדי כך שהם שוקלים כעת לא להציב כלל מועמד, כמו בפעם הקודמת. גם מבחינת הסברה נוח להם שלאינטרסים שלהם ידאג ראש עיר גלוי ראש או חובש כיפה סרוגה.
יו"ר תנועת התעוררות עופר ברקוביץ', עד לאחרונה סגן ראש העיר, ינסה לזכות בתמיכת החילונים בעיר. עלייה לסיבוב השני, אם יהיה כזה, תהיה הצלחה מרשימה למפלגה בת עשור בלבד.
אל הוואקום היחסי עשויים להיכנס בכל זאת, ברגע האחרון, שמות מוכרים יותר ברמה הלאומית. השר זאב אלקין הוא השם הבולט כרגע. אפשר להניח שאם יתמודד זה יהיה אחרי שהבטיח את תמיכת החרדים, וגם, בסבירות לא מבוטלת, עם הבטחה מנתניהו לכהן במקביל לראשות העיר גם בתפקידו הנוכחי כשר לענייני ירושלים (הבטחה שניתנה לברקת והופרה אחרי הבחירות הקודמות). ברעיון ההתמודדות ישתעשעו גם אראל מרגלית, הנמסיס של ברקת, ורחל עזריה, אבל סיכוייהם נראים נמוכים.
הדמוגרפיה המיוחדת של ירושלים הופכת את הציבור הדתי־לאומי לזה שיכריע את זהות ראש העיר. החרדים הם כמעט רוב, אבל מפוצלים; החילונים רוב אבל לא באים להצביע; הדתיים־לאומיים במרכז. מי שרוצה לדעת את זהות ראש העיר הבא, מוטב שיקפוץ בשבת עם קיש קישואים לבית כנסת בקטמון או ברחביה.
צפוף בצמרת
הצטרפותו של ניר ברקת להתמודדות ברשימת הליכוד מעמיסה עוד על הפקק הענק בנתיב לראשות הליכוד. גדעון, ישראל וגלעד תזמנו חמש־עשרה שנה. ראש הממשלה זיכה את ברקת בכבוד שהוא מעניק בדרך כלל רק לרעייתו, הגברת נתניהו: סרטון תמיכה בפייסבוק.
הצטרפותו של ברקת, יחד עם התמודדותו הוודאית כמעט של השר יואב גלנט על משבצת הביטחוניסט וחיים ביבס על תקן הנהגת השטח, משרתת את נתניהו בכך שהיא יוצרת הנהגה עתידית אלטרנטיבית לזו הנוכחית. מה אכפת לנתניהו שיריבו הנערים לפניו, גם אם רוב הנערים מבוגרים בעשור מהגיל שבו היה הוא כשכבש את ראשות הליכוד לפני רבע מאה בדיוק. במקום שיעסקו במריבות מולו לצורכי שדרוג, הם יתמודדו עם המצטרפים הטריים בניסיון לבלום ניסיונות שנמוך.
אל לברקת להשלות את עצמו: הוא כנראה לא יהיה שר החוץ הבא וגם לא שר האוצר. צמרת הליכוד לא תגיע לצמרת הממשלה כל עוד נתניהו בסביבה. מקסימום למשרד בינוני.
