עוד לא חלפו שלושה חודשים מיום השבעתו לנשיא ארה"ב, וג'ו ביידן כבר מתכנן רפורמה מרחיקת לכת במערכת המשפט האמריקנית. לפני כשבוע מינה ביידן ועדת מומחים שתבחן את האפשרות לרפורמה בבית המשפט העליון. משימתה המדויקת של הוועדה לא הוגדרה, אך לכול ברור שעל הפרק עומדת היוזמה להגדלת מספר השופטים המכהנים.
כדי להבין עד כמה זהו מהלך דרמטי, צריך לחזור לאחור בהיסטוריה האמריקנית. חוקת ארה"ב אינה קובעת את מספר שופטי בית המשפט העליון, ולכן מספר השופטים גדל וקטן מאז הוקם המוסד המכובד בשלהי המאה ה־18. תחילה עמד המספר על שישה, בהמשך טיפס לעשרה, ובסוף התייצב על תשעה. נשמע גמיש? ההתייצבות על תשעה התרחשה לפני למעלה מ־150 שנה, ומאז נותר גודל ההרכב יציב כצוק איתן.
במשך השנים נעשו ניסיונות בודדים להוסיף שופטים במטרה להטות את דעת הרוב בבית המשפט העליון, אך כולם כשלו. הבולט שבהם היה הניסיון של הנשיא ה־32, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לאחר שהרוב השמרני בבית המשפט העליון פסל סדרת חוקים שיזם במסגרת ה"ניו דיל". פסקי הדין שהכעיסו את רוזוולט התקבלו ברוב של חמישה מול ארבעה שופטים, וכדי לשנות את יחסי הכוח הוא נזקק להגדיל את ההרכב בשני שופטים בלבד. רוזוולט לא הצליח להשלים את המהלך, אף שלטענת כמה היסטוריונים עצם האיום פעל את פעולתו והשופטים שינו את דעתם.
ג'ו ביידן ניצב בפני מצב מורכב עוד יותר. מינוי השופטת השמרנית איימי קוני בארט בשלהי כהונתו של דונלד טראמפ, במקומה של השופטת היהודייה הליברלית רות ביידר־גינסבורג שהלכה לעולמה, הגדיל את הרוב השמרני בעליון האמריקני לשישה מתשעה. הרוב המוצק יוצר חשש בקרב חוגים פרוגרסיביים מנסיגה צפויה של העליון האמריקני מפסיקות "מתקדמות" שנתן בעבר. אבל אם ירצה ביידן להפוך את יחסי הכוחות וליצור באופן מלאכותי רוב ליברלי, תידרש תוספת של ארבעה שופטים, מספר חסר תקדים.
הדמוקרטים, שתומכים בהרחבת ההרכב, מודעים לדרמטיות של הצעד, אך עומדים על כך שהוא תגובה בלתי נמנעת ל"שבירת כלים" מצד הרפובליקנים; לטענתם, מינוי השופטת בארט ערב סיום כהונת טראמפ היה מהלך שובר מוסכמות. כדי להוכיח זאת הם מזכירים את העמדה שהציגו הרפובליקנים כאשר הנשיא לשעבר ברק אובמה ביקש למנות שופט ליברלי עשרה חודשים לפני תום כהונתו. באותה עת טענו הרפובליקנים שלא ראוי למנות שופט לעליון בשנת בחירות; הם החזיקו ברוב בסנאט שנדרש לדון במינוי ולאשרו, ופשוט סירבו לעשות זאת. אך כשטראמפ ביקש למנות את השופטת בארט כחודש בלבד לפני שהפסיד בבחירות, הרוב הרפובליקני בסנאט באותה עת אפשר זאת. כעת התהפך הגלגל, והדמוקרטים שולטים גם בבית הלבן וגם בשני בתי הקונגרס; הם מבקשים לנטרל את המהלך של טראמפ.
גם אם התירוץ לרפורמה שובה לב, קשה לא לשים לב לאירוניה. במשך שנים התיימר המחנה הפרוגרסיבי בארה"ב, המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, לשמש מבצר ההגנה על בית המשפט העליון. הוא כמובן היה שבע רצון מסדרת פסיקות מכוננות שלו מאז מלחמת העולם השנייה, שקידמו את סדר היום הפרוגרסיבי בתחומים רבים. כמה פסיקות בולטות במיוחד: פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שאסר על כל צורה של הפרדה גזעית; פסק דין רו נגד וייד, שמנע ממדינות ארה"ב לאסור קיום הפלות בשטחן או להגביל אותן הגבלות מהותיות; וכן פסק הדין הטרי יחסית אוברגפל נגד הודג'ס, שקבע בשנת 2015 שנישואים חד־מיניים הם זכות חוקתית ולפיכך על כל מדינות ארה"ב לאפשר אותם. כעת, כאשר על בית המשפט העליון משתלטות גישות שמרניות יותר, החוגים הפרוגרסיביים שהגנו בחירוף נפש על עצמאותו הופכים לחלוצי תביעת הרפורמה. דווקא השמרנים, אנשי המפלגה הרפובליקנית שהפכו למיעוט בקונגרס, הם כיום המתנגדים הקולניים לכל ניסיון לשינוי.
מוקדם עדיין להעריך אם היוזמה להוסיף שופטים לבית המשפט העליון של ארה"ב תישא פירות. לפריצת ההרכב של בית המשפט יש מחיר, וגם הדמוקרטים מודעים לכך. החשש הוא שכאשר תתחלף שוב השליטה בבית הלבן ובקונגרס, יחסי הכוחות בבית המשפט ישונו שוב באמצעות הגדלת מספר השופטים, ואט־אט יהפוך בית המשפט לבדיחה. אך גם אם כמו בימי רוזוולט המהלך יישאר על הנייר, מידת הכבוד שרוחשים הפרוגרסיבים למערכת המשפט כבר הובהרה היטב.
