זוכרים מי זה אלכסיי נבלני?
אם אתם מגרדים עכשיו את הראש ומביטים לתקרה במאמץ לזכור מאיפה השם הזה מוכר, או, יותר סביר, מחפשים אותו בגוגל, אל דאגה – אתם בחברה טובה. נבלני הוא כנראה הפעיל המשמעותי ביותר נגד המשטר הקלפטוקרטי במוסקבה, ובימים אלו הוא גוסס בכלא רוסי שמזכיר את הגולאגים הסובייטיים.
כפי שאתם אולי זוכרים, או קראתם עכשיו בוויקיפדיה, לנבלני יש היסטוריה ארוכה של פעילות אמיצה נגד פוטין ואנשיו. כעיתונאי הוא היה אחראי לחשיפת המתחם העצום והמפואר שהנשיא ולדימיר פוטין בנה לעצמו למרגלות הים השחור – מתחם שהקמתו עלתה בסביבות מיליארד דולר. הכותרת הזו כמעט עלתה לנבלני בחייו, אך במקום לעשות את הדבר הרציונלי ולהימלט לאיזה אי קריבי או דירה מאובטחת בקצה העולם, נבלני המשיך במסע הצלב שלו לחשוף את עוולות המשטר הרוסי, תוך שהוא מפרסם שחיתות אחר שחיתות שגורמות לפרשיות המקומיות שלנו להיראות כמו מעשי חסד טהורים.
אם השם שלו בכל זאת הצטלצל לכם כמוכר, זה כנראה בגלל שערורייה שארעה באוגוסט האחרון, כאשר עלה החשד שנבלני הורעל לפני שעלה על טיסה מרוסיה לגרמניה. נחיתת חירום מוצלחת וטיפול רפואי מהיר ויעיל הצילו את חייו, אך האופוזיציונר עבר תקופת החלמה ארוכה ומייסרת. הפעולה הראשונה הגדולה שנרשמה על שמו של נבלני לאחר מכן הייתה שיחה מוקלטת שפרסם, בה נשמע בכיר במודיעין הרוסי – שאינו מודע שהוא משוחח עם נבלני – מודה בקלילות שהוא היה אחראי להרעלתו.
ואפילו בשלב הזה, נבלני לא הסכים להפנים את המסר שהרוסים כבר התחילו לשגר לו בפירוש. שוב הוא סירב לפרוש או לזוז הצידה. שוב, הוא הדגים גבורה כל כך נדירה בחיינו המודרניים עד כדי שהיא נראית זרה לחלוטין: ברגע שהיה יכול, הוא עלה על מטוס בחזרה למדינה שניסתה לרצוח אותו לפחות פעם אחת, כדי לעמוד לדין על פשעים שייחס לו משטר שהוא בעצמו הוכיח שלא מתעסק במשפט צדק.
רגעי המעצר שלו, יחד עם מעצריהם של מקורביו ואפילו רופאתו, זכו לתפוצה בשל אופיים הקולנועי בהגזמה: תמונה של נבלני יושב לצד אשתו במטוס וצופה בסדרת קומדיה אמריקנית כאילו הם בדרך לחופשה; סרטון של המשטרה הרוסית פורצת לדירה של הרופאה שלו בזמן שזו מנגנת בטהובן על פסנתר, ומתעלמת באלגנטיות משאלות שמופנות אליה; הרגעים בהם הוא מוקף ונלקח למעצר בשדה התעופה, ופניו שלוות. המשפט, בו נבלני הוחזק בתא זכוכית עת שהאשמות שקריות הוטחו בו בזו אחר זו גם כן היה מספיק מעניין כדי לקבל התייחסות. בתחילת פברואר של השנה, בהחלטה שלא הפתיעה אדם, נגזרו עליו שנתיים וחצי במאסר.
הממשל ברוסיה ממשיך לעצור את אנשי נבלני.
כך פרצו היום לדירה של הרופאה של נבלני למעצר וחיפוש – והיא המשיכה לנגן בפסנתרpic.twitter.com/Gw5Gzvihfb— Amichai Stein (@AmichaiStein1) January 27, 2021
ומאז, כמעט דממת אלחוט, אבל לא כי אין מה לדווח. גופי התקשורת שכן מתייחסים לסיפור מציירים תמונה מטרידה: נבלני נזרק לבור מזוהם בו שחפת עוברת בחופשיות מאסיר לאסיר. מעבר לשיעול הקשה ולחום הגבוה מהם הוא סובל כבר תקופה ארוכה, נבלני מתלונן גם על עינויים סדרתיים שהותירו אותו עם שתי פריצות דיסק, בחוסר שינה גמור, וכשהוא הולך ומאבד את התחושה בידיו וברגליו. לפי הצהרה שפרסם שלשום צוות רופאיו, בריאותו מידרדרת משעה לשעה, והוא עלול לחטוף התקף לב קטלני "בכל רגע".
הדהוד מסרים
אי אפשר לצפות שהתקשורת הישראלית תסקר את הסיפור הזה באותה אינטנסיביות שהיא מסקרת, נגיד, את הפוליטיקה המקומית. בכל זאת, מה שקורה שם קורה שם, ומה שקורה כאן קורה כאן. אולם, בדומה לעינוי והרצח ההמוניים של המיעוטים המוסלמיים שמתרחשים ברגעים אלו בסין, זה שאנחנו לא יכולים לעסוק בנושא בכל רגע אין פירושו שאנחנו לא יכולים לעסוק בו כלל.
סיפורו של נבלני הוא חשוב. לא רק כי ברמה האנושית ביותר, מדובר בסיפור הרואי של אדם שמקריב את חייו במאבק בעריצות, אלא גם כי הוא מזכיר לנו את חובתנו הערכית והאנושית לעשות את אותו הדבר. ישראל לא יכולה ולא צריכה לנתק קשרים עם רוסיה אבל זה לא אומר שאין לנו מה לעשות כדי לעזור לו וכדי להדהד את המסרים שהוא מבקש להעביר לעולם.
וגם אם אין מה לעשות כלל במישור הדיפלומטי, גם אם כל האפיקים סגורים ואין ברירה אלא לאפשר לפוטין להמשיך במה שכונתה "התנקשות בהילוך איטי" ביריב פוליטי, אנחנו בהחלט יכולים וצריכים לדבר על זה. סיפורו של אלכסיי נבלני ראוי לדיון ציבורי. עדכונים על מצבו צריכים להופיע במהדורות הערב ובחדשות הבוקר, ולו רק כדי להזכיר לנו מהי עריצות אמיתית, וכיצד נראה האומץ להיעמד מולה ולומר בקול רם: "עד כאן".
