אי אפשר שלא להעריך את בצלאל סמוטריץ' על עמידתו האיתנה בסוגיית הממשלה בחסות רע"ם. "לא אמכור את מדינת ישראל בעבור נתניהו", כתב לפני מספר ימים לשמעון ריקלין. גם מי שמוכן לשקול ניסיון לתת למגזר הערבי הזדמנות להשתלב במדינה, לא יכול להתכחש לכך שהעמדה של סמוטריץ' היא עמדת הבסיס. מבחינה פוליטית, אידאולוגית ותורנית, הישענות על התנועה האסלאמית עלולה להתברר כמדרון חלקלק.
אבל לנוכח התעקשותו של גדעון סער, העמדה של סמוטריץ' מוליכה את מדינת ישראל למבוי סתום. הבעיה בבחירות חמישיות אינה רק ממשלה לא מתפקדת, מיליארדי שקלים נוספים שיבוזבזו, שנאת חינם ומתחים שיתגברו, וייאוש שיעמיק בחברה. הבעיה היא שבחירות נוספות יעידו על חוסר נכונות להקשיב למציאות. המציאות מורה לנו, ולמאמינים שבנו זהו ריבונו של עולם שמורה לנו, שאנחנו לא בכיוון. צריך להקשיב לאמירה הזו. כל תלמיד יודע שכשמנסים שוב ושוב לפתור בעיה במתמטיקה ולא מצליחים, אות הוא שלא מחפשים בכיוון הנכון; שחובה לחפש את הפתרון במקום אחר ובמישור אחר. מלחמת העולם הפוליטית המתמשכת בין הימין לשמאל בישראל לא תסתיים בעוד סיבוב בחירות. הפתרון נמצא במקום אחר וברמה אחרת.
השמאל לא ינצח את הימין. זה כבר ברור. אבל גם הימין לא מצליח לנצח את השמאל. יכול להיות שמוטל עלינו להפסיק לנסות לנצח אלה את אלה, ולחפש נקודת משען מרכזית שלא נמצאת על המישור של ימין־שמאל, ושמתוך כך תהיה מסוגלת לשאת את ההפכים וליצור אחדות חדשה בחברה הישראלית. נקודה שלא פוסלת את הקצוות המנוגדים ולכן יכולה לחבר ביניהם.
מתברר שיש במערכת הפוליטית נקודת מרכז כזו. גדי טאוב אמנם כינה לאחרונה בלעג את ימינה של נפתלי בנט "מרכזה", אבל חשף בכך שהציונות הדתית יכולה להיות הנקודה הזו. לא כאן המקום להעמיק במשמעות האידיאולוגית ואפילו ההיסטורית של העניין, אבל בניתוח פוליטי אפשר לראות שגם אם זה נראה דמיוני כרגע, כל עוד הליכוד לא מצליח להקים ממשלה אי אפשר לא להעלות גם את הדרך הזו בין שאר התרחישים האפשריים הנידונים בימים אלה.
אבל ייתכן שלימינה אין עוצמה ומשקל פוליטיים מספיקים וגם לא לגיטימציה מספקת למלא את המשימה. היא מייצגת רק כמחצית מן הציונות הדתית, וכדי להיות נקודה מרכזית נושאת הפכים היא זקוקה לחצי השני שלה, למפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'. אם יחברו, שני אגפיה של הציונות הדתית יוכלו יחד להיות הבריח התיכון של קואליציה שיש סיכוי שתוציא אותנו מהבוץ. מצד אחד סמוטריץ' יוכל לתת לבנט לגיטימציה, לא רק כמותית אלא גם אידיאולוגית ותורנית, ומצד שני הוא יוכל לאזן ולאבטח אותו מפני לחצים צפויים של רכיבי שמאל.
בשלב השני יוכלו סער וגנץ להתחבר בקלות יחסית לציר הזה. בשלב השלישי צריך לחבר אליו את המפלגות החרדיות מזה, ואת יאיר לפיד מזה. זו כבר משימה קשה הרבה יותר, אבל לא בלתי אפשרית. לפיד נזהר מאוד לאחרונה לא לתקוף את החרדים. לחרדים מצידם יש אינטרס ברור להבטיח את עמדותיהם; הלקח של "ברית האחים" ההיא עדיין צרוב עמוק בבשרם. גם אם איתמר בן־גביר ומפלגת נעם לא יצטרפו למהלך, כפי שניתן להניח, לקואליציה כזו יש כ־58 מנדטים. השלב הרביעי, ובלי להתייחס לפרטים, יהיה הצטרפות או לפחות תמיכה מבחוץ של העבודה או ליברמן.
אם בצלאל סמוטריץ' לא מוכן להסכים לתמיכה של רע"ם מבחוץ, מוטל עליו להציע חלופה. כאן עומדת בפניו הצעה לממשלה בראשות הציונות הדתית עם השפעה פוליטית מרכזית. זו צריכה להיות מבחינתו גם בשורה אידיאולוגית כלל־ישראלית. זו לא תהיה בשום אופן ממשלת שמאל. היא אמנם לא תוכל לתקן את מערכת המשפט או להחיל ריבונות ולפתור ועד כמה סוגיות החשובות לימין, אבל גם לא תפנה יישובים ולא תקים מדינה פלסטינית.
ממשלה כזו תוכל לנסות לחדש את האמון וליצור פיוס ושיתוף פעולה בין כמה וקטורים מנוגדים בחברה הישראלית. גם לליכוד יהיה בה מקום, כמובן, אבל סביר שהוא יעדיף לעבור את תהליכי הרענון וחילופי הדורות בהנהגתו, הנחוצים לו כל כך.
מי יודע, ייתכן שממשלה כזו בראשות הציונות הדתית תוכל ליצור בסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית ותתברר כפריצת דרך היסטורית. אבל גם אם לא, והיא תהיה רק זמנית ורק תנהל את הבעיות השוטפות ותתרכז בנושאים מוסכמים, היא תוכל לשחרר אותנו מהקיבעון הפוליטי המסוכן.
