ימי הולדת הם הזדמנות לחמוק לרגע ממרוץ החיים התובעני, להביט לאחור ולראות את המאזן הגדול. יום ההולדת ה־73 של מדינת ישראל סיפק הזדמנות כזו: בעמל ובקורבנות רבים הקמנו כאן מדינה בעלת הישגים אדירים. מאפר השואה נוצרה מדינה יחידה במינה, שרוב בניה התקבצו במולדת העתיקה רק אחרי שהוקמה. המדינה הזו, שכבר בראשית דרכה נאלצה להילחם על קיומה מול איום מקובץ של כמה מדינות ערביות ותיקות, הצליחה לא רק לקלוט ב־73 שנות קיומה פי חמישה עולים ממספר היהודים שהיו בה בהקמתה, אלא אפילו להיכלל ברשימת המדינות המפותחות. בכמה תחומים חשובים הצליחה המדינה אף להפוך למעצמה עולמית ממש, וגם אזרחיה, אחרי כל הקיטורים, נמצאים במקום גבוה במדד האושר העולמי.
אבל ביום העצמאות הנוכחי, אי אפשר שלגאווה בכל ההישגים האלה לא תתלווה גם חרדה גדולה. כי הנגיף שפורר בעבר אימפריות גדולות בהרבה, ופורר בעבר גם את הריבונות היהודית עצמה, כבר מקנן עמוק בתוכנו: נגיף הפיצול הפנימי. יש לנגיף הזה כמה תסמינים בולטים – למשל, פוליטיקת הזהויות, כלומר, התפיסה שהמגזר שאתה בא ממנו חשוב יותר מהרעיונות שאתה רוצה לקדם, וחשוב אפילו מהאינטרס הציבורי הכללי. או חציית הקווים האדומים, שלפיה קיומה של ממשלת ימין מצדיק ויתור על תקציב המדינה בתקופת משבר כלכלי גדול, או שהמאבק נגד "הכיבוש" מצדיק לחץ על גורמים בינלאומיים שינקטו עיצומים נגד המדינה.
גם הקווים האדומים ביחס לשחיתות הלכו והתאדו. מושחתים היו תמיד כאן ובכל מקום; הבעיה היא הנכונות לסלוח למושחתים "מהצד שלי". זה קרה גם מול שרון בימי ההתנתקות, אבל עכשיו התופעה הזו מגיעה לשיאים שלא ידענו כמותם. כמו בעובדה שהמנכ"ל לשעבר של אתר וואלה מוסר כבר כמה ימים עדות מזעזעת על הלחצים הקשים שהופעלו על האתר שלו, והתגובות מימין מתמקדות בטענה שאין בעדות כדי להפליל משפטית את ראש הממשלה, או בהשוואה נואלת בין מערכת הלחצים המתוארת למערכת הקשרים המקובלת בין עיתונאים ומקורותיהם.
אפשר למנות כל מיני סיבות לתהליך הזה: למשל, העובדה שהיעדים הפוזיטיביים של שני המחנות – ארץ ישראל השלמה, או חזון השלום – כבר אינם נראים ריאליים מאוד. ייתכן שדווקא מתוך התסכול הזה הם פונים לפוליטיקה נגטיבית, של האשמת היריב בחסימת חלומך. אולי גם התרכזותו של רוב הציבור היום סביב תפיסת מרכז מעשית, בעקבות התנפצות החלומות הגדולים, גורמת לפוליטיקאים לחדד הבדלים כדי להיבחר, ולהתמקד בפוליטיקת זהויות ובשנאות אישיות.
אך דומה שההסבר הטוב ביותר הוא דווקא עצם קיומם של ההישגים הגדולים. אלה גורמים לתחושת גאווה, "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", ומכאן קצרה הדרך לשאננות מסוכנת, שעלולה להוביל אותנו לסיכון כל הישג שהושג. האמת היא שהפוליטיקאים מכל המחנות דווקא ערים לסכנה ומרבים להזהיר מפניה. אבל אזכור הסכנה אינו גורם בפועל לוויתור ולנכונות לפשרה לשם מניעת החורבן, אלא לציפייה מהאחר לעשות זאת.
זה בולט מאוד בטרמינולוגיה. פעם, בימינו התמימים, היה ברור שמפעל ההתיישבות ביו"ש, או חזון השלום, אינם מטרות אלא אמצעים לקידום טובת המדינה. אבל במהלך הדרך האמצעים הפכו למטרות. הביטוי "ממשלת ימין" הפך למנטרה שמצדיקה כביכול ויתור על עקרונות מוסר או אידיאולוגיה. בשמה אפשר אפילו להכשיר ממשלה שלא תקדם בפועל תפיסת עולם ימנית, ובלבד שהמפלגות הימניות יקימו אותה. ואף אחד לא נעצר לשאול אם הוויתורים שעל גבם תוקם ממשלת הימין לא מסוכנים יותר מהיעדים שהיא אמורה לקדם. ומנגד, האם הפער בין המדיניות של ממשלת ימין למדיניותה של ממשלת שמאל גדול עד כדי כך שראוי לוותר למענו את כל אותם ויתורים אידיאולוגיים ומוסריים?
זיהוי לב הבעיה הוא הנקודה הארכימדית להתמודדות. ואם אכן לב הבעיה מצוי בטשטוש בין האמצעים והמטרה, ראוי להתמקד בתיקון הנקודה הזו עצמה: בכל רגע עלינו לשאול את עצמנו מה מחייב האינטרס הלאומי הכללי, ולא מה דורשים האינטרס או הזהות המגזריים.
