קוונטום של נחמה: למה אני חולה על יום העצמאות

כששואלים אותי לפעמים בן כמה אני, אני אוטומטית עונה "40". אבל אני עוד לא בן 39. כמעט 40 ימי עצמאות אני חוגג כאן, והחג הזה תמיד ריגש אותי יותר מכולם. אבל ממש ריגש, עם דמעות. פעם היה קל יותר לחגוג פה עצמאות – אני לא יודע אם זה הזיכרון הסלקטיבי שלי, אבל כשהייתי ילד לא היו טוויטר ואקטואליה, הכול היה חגיגי וכחול ולבן, והמחלוקת היחידה הייתה איזה סרט טוב יותר, "הלהקה" או "גבעת חלפון".

כשהייתי קטן היה לי קשה לחוות את המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; אני זוכר די בבירור איך בסלון תמיד פעל הערוץ שמשדר את כל השמות של חללי מערכות ישראל. הייתי נעצר פעם בכמה שעות ובוהה במסך, מנסה לנחש מה היה הסיפור של שרגא או של בועז או של רמי או של גיל. כן, מחשבות מורבידיות. אבל למה עוד אפשר לצפות מילד שחזר פעם מעוד יום בכיתה ה' וישב מהורהר שעתיים על הספה בסלון כי היה דלוק קצת על ילדה שנקראת קרן שמש – כן, קראו לה קרן שמש. אל תשאלו שאלות – ופתאום קלט שאם הוא ימות קרן שמש תמשיך כרגיל, ואיך זה לעזאזל שאנשים מתים והכול ממשיך כרגיל?

לתפוס מקום בדשא

בין המחשבות העצובות הייתי מסתכל לשורה שמספרת באיזו מלחמה הנופלים נפלו. ככל שהמלחמות היו קרובות יותר, כך התגברה ההתרגשות מיום העצמאות שאוטוטו מגיע. בעפולה היו חוגגים בבמה המרכזית, שהייתה בעצם גוש בטון מכוער שמלרגלותיו דשא רחב ידיים שתוכנן כך שמכל נקודה שתעמוד בו, לא תראה טוב את המתחולל על הבמה.

הרחוב הסמוך לבמה המרכזית היה נסגר לתנועה, ואני הייתי הולך עם אבא שלי ואחיי לטייל לפני ההופעות. בפתח הרחוב עמד דוכן "תירס חם" של מזרחי, שהיה דופק על הסיר במלקחיים שלו וצורח "תירס חם תירס חם". בלי בים בם בם, סתם תירס חם.

אחריו היו עוד עשרות דוכנים, של תפוח מצופה סוכר אדום מתוק, ושיערות סבתא, וזוהרים ודגלים ופטישים. ואבא שלי היה קונה לנו מה שבא תוך כדי שהוא מאיץ אותנו לתפוס מקום טוב בדשא מול הבמה, כי עוד מעט יתחילו ההופעות ואם לא נתמקם בראש הגבעה נראה ממש גרוע בניגוד לסתם גרוע.

ההופעות תמיד היו תלויות בתקציב. בעפולה שלטה הטקטיקה של "נשקיע מלא באמן אחד ואת העודף נחלק בין זמרים מוצלחים פחות", מה שאומר שהיית צריך לספוג את סי היימן (כפרה עליה) לפני אתניקס. אבא שלי, שהיה אחלה אבל עם כאבי גב מהגיהינום, לא היה יכול להרים אותי על הכתפיים כמו אבות רבים סביבו, אז הוא היה משחרר אותנו בהופעה המרכזית ומאשר לנו לרוץ קרוב יותר לבמה ולהיצמד לגדר כדי שנזכה לראות משהו. אני זוכר איך הייתי מוכן לאבד שתי צלעות ואוזן כדי לזכות לספוג איזו טיפה זיעה סוררת של האיש והאגדה זאב נחמה.

וכשהגיטרות עצרו התחילו זיקוקים, ואני הייתי חוזר לנקודה שבה איבדתי את אבא שלי, לא בקטע מטאפורי של מוות, והיינו מסתכלים יחד לשמיים ורבים איזה הזיקוק הכי מגניב. ואחרי עשר דקות שנשרפו בהן כמה מאות אלפי שקלים מהכנסות הארנונה, היינו חוזרים הביתה ואני הייתי מסתכל על כולם מתפזרים ומרגיע את עצמי שזה עוד לא נגמר כי מחר הולכים לטפס על טנק.

אני לא בטוח אם אני מדמיין או לא, אבל אני מוכן להישבע שכשהייתי ילד קטן, ביום העצמאות היו מפזרים ברחבת הדשא של הבמה המרכזית שני טנקים ככה, וכמה ג'יפים צבאיים, והיינו הולכים עם ההורים ומטפסים עליהם ונכנסים לטנק ומצטלמים על התותח. לא רוצה לחשוב אפילו על עשרות המאמרים בהארץ שהיו דנים בהשחתת ילדי ישראל באמצעות כלי רצח המפוזרים ברחבי הערים לו זה היה קורה גם היום. כן, רוגל אלפר, אני מדבר עליך.

הדגל בצ'ק פוסט

השבוע הסעתי את הילדים ובאחד הרמזורים ניגש אלינו ילד וניסה למכור לי דגל למכונית. סירבתי, והילדים שאלו למה. דחפתי להם תירוץ, אבל הנה האמת: אני ממש גרוע בדגלים לאוטו. כילד אני חושב ששברתי שיא גינס בלפתוח חלון במהלך נסיעה ולהעיף דגל. אני הילד היחיד בעולם שהצליח לפתוח חלון ולהעיף דגל גם כשהוא ישב במושב האמצעי. אני זוכר את הבושה, את המחשבה על הדגל המסכן ששרוע לו אי שם בצומת מגידו או בצ'ק פוסט או בדרך לסחנה. תמיד אני, תמיד החלון הלא נכון, תמיד מתבייש. סליחה דגל.

אני נזכר בערגה בימי העצמאות עם אבא בעפולה, אבל בניגוד לחגים אחרים, יום העצמאות הוא החג היחיד שאני אוהב יותר ככל שאני מתבגר. אולי בגלל הילדים. אולי כי אני כבר לא ילד. אולי כי אני מבין טוב יותר מה היא ה"עצמאות" שכולם מדברים עליה. עוד מעט אצא עם הילדים שלי לרמת־גן, אקנה להם פטיש ודגל, ואת טקס המשואות אקליט כי משום מה נהוג במדינה שהחגיגות נערכות בזמן הטקס. בכל מקרה, ארצי מולדתי, מספיק מטנפים עלייך פה בשאר השנה, אז השבוע אני רק רוצה להגיד שאני חולה על יום ההולדת שלך. מאז עפולה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il