לאבא זוריק,
איבדתי אותך לפני שהכרתיך. נהרגת במלחמת השחרור, בראש מחלקתך בקרב ברמת־יוחנן ואני בן 100 ימים בדיוק. ביום ה־30 לנופלך הכריזו על מדינת ישראל ואני גדלתי איתה ועם אמא מימי ובהמשך עם אבא משה. ובלעדיך.
זה לא שלא היית שם בכלל. ניבטת אלינו מתמונתך ודיברנו בך תכופות, אבל אי אפשר היה לדבר איתך כשהיה צריך. למשל, כשרציתי להחליף את שם המשפחה כדי שהילדים יפסיקו כבר לשאול איך קוראים לי עוזי דיין ולאבא שלי משה רבינוביץ'. מזל שאבא משה היה שם באצילותו (שקיבלתי אותה אז כמובנת מאליה), ושכנע אותי לא לעשות זאת למרות טיעוני ש"לאבא זוריק זה כבר לא משנה". אבא משה הסכים איתי, אבל אמר שזו חובה שלנו כלפיו, גם ובעיקר כי איננו.
קשה עוד יותר להסבר הייתה האמרה שהתנוססה בתקופה ההיא בכל כרזה ועל כל קיר: "במותם ציוו לנו את החיים". מה ציווה אותי אבא זוריק, תמהתי בכל פעם מחדש. כשהגעתי לגיל מותך, 22 שנה, הבנתי שדבר לא פקדת עליי. טרוד היית בלחימה הקשה, בניסיון להשלים את משימתך ולשמור על חיי חייליך ואף על חייך שלך.
היום כשגילי יותר מפי שלושה מגילך, שקפא לנצח, אני יודע שאנחנו אלה המצווים על עצמנו את דרך חיינו. מצווים אנו על עצמנו לזכור לא רק את מותכם אלא גם את דרך חייכם, ומנסים להפוך את האובדן והכאב למורשת וצו חיים לנו ולילדינו. שואפים אנו שלא יצטרכו להילחם, ואם נוכרח – יילחמו הם בתנאים טובים הרבה יותר משנלחמתם אתה ורעיך במלחמת העצמאות ובני דורי במלחמת יום הכיפורים.
אתם במותכם אפשרתם לנו את החיים, ואנו מצווים לחיות אותם באופן שיהיה ראוי לקורבנכם ולזכרכם. באהבה רבה, שלא תגיע עדיך – בנך, עוזי.
