לרגע אחד השבוע התכווצו הישראלים, כשנחשפו לתמונת המצב הדמוגרפית שהוצגה בכנסת. הגרף המאיים בחדשות הצביע על שוויון דמוגרפי של 6.5 מיליון בין יהודים לערבים, בשטח שבין הים לירדן. בישראל יש מסורת של פאניקה בעניין הדמוגרפי, אבל כל בר דעת צריך לפרק את המספרים ולחייך. אני מסרבת לפחד מהשד הדמוגרפי.
ראשית, המספרים. לא נצלול לכל המספרים והסטטיסטיקות על שלל גרסאותיהן, רק נציג את התמונה הגדולה וחוסר ההיגיון שבה. איך הגיעו למספר המאיים 6.5 מיליון? פשוט: 3 מיליון ערבים ביהודה ושומרון, 2 מיליון בעזה ועוד כמיליון וחצי אזרחים ערבים בישראל.
נציג המנהל האזרחי שנשאל על כך השבוע, השיב כי מאז תקופת הסכמי אוסלו ועד היום, ביהודה ושומרון "הפלסטינים צמחו ממיליון לשלושה מיליון". תקראו את זה שוב. המנהל האזרחי מציג גידול של פי שלושה באוכלוסייה הערבית תוך 25 שנה. לא היו גלי הגירה ליהודה ושומרון, כך שמדובר בגידול טבעי. אפילו במצרים, משיאניות גידול האוכלוסייה בעולם הערבי, לא נרשם קצב כזה.
קחו דוגמה קטנה. לפני כמה חודשים ביקשו הפלסטינים לאשר להם בנייה בשטחי C, מחוץ לקלקיליה. אחד הנתונים שהציגה עיריית קלקיליה היה ש"האוכלוסייה הקיימת בעיר כיום מונה כ־51 אלף נפש, המתפלגים בין כעשרת אלפים משפחות גרעיניות". חשבון פשוט מגלה שמשפחה גרעינית בקלקיליה מונה כחמש נפשות בממוצע בלבד. התיאור הזה לא בהכרח מייצג את כל יו"ש, אבל הוא בהחלט נותן מושג. אין פה פיצוץ דמוגרפי.
צריך להגיד את זה: מה שעשה המנהל האזרחי השבוע בכנסת הוא חתיכת חוצפה. חוצפה משולבת עם עצלות. הדיון עסק בנושא העיצומים במנהל האזרחי. ככל שהמספרים יהיו גבוהים יותר – כך יוכיחו שיש להם יותר עבודה, וכך יגדל הסיכוי שיקבלו תוספת תקציב. זאת ועוד, הנתונים שהציגו היו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הפלסטינים, גוף שמגויס למערכה נגד ישראל.
הפלסטינים יודעים היטב שהעניין הדמוגרפי מטריד את הישראלים, ומשתמשים בו כלוחמה פסיכולוגית. הם מעוותים מספרים, סופרים פעמיים את ערביי מזרח ירושלים, לא סופרים את ההגירה השלילית וכן סופרים את המתים. מדוע המנהל האזרחי לא עושה מפקד אמיתי? למה הוא לא מצליב נתונים שנמסרים לו מהרשות ומאמת אותם? למה הוא לא עורך מפקד, לפחות בשטחי C שנמצאים בשליטה ישראלית מלאה? הבעיה אינה בפלסטינים, הבעיה בנו. במנהל האזרחי הכושל, שמקבל את הנתונים האלה כפי שהם, מעז להציג אותם בכנסת בלי למצמץ והופך את צה"ל לכלי בידי התעמולה הפלסטינית.
שנית, המגמות הדמוגרפיות. ובכן, המגמות אופטימיות. מחקר עדכני של הדמוגרף יעקב פייטלסון מצביע על עלייה בילודה היהודית וירידה בזו המוסלמית, עד לכמעט שוויון בין מספר הילדים של אם יהודייה ואם ערבייה. גם ההגירה הפלסטינית החוצה נמצאת בעלייה לפי אותו מחקר, המתבסס בין היתר על נתוני ביקורת הגבולות של ישראל.
שלישית, תחזיות שקרסו. כל התחזיות הקודרות של הדמוגרפים הפופולריים, דוגמת פרופ' ארנון סופר, קרסו בזו אחר זו. ב־1987 הוא צפה שבשנת 2000 ישראל כבר לא תהיה יהודית – וכשל. בשנת 2002 הוא נתן לישראל 15 שנות קיום. מאז עברו 16 שנים והמדינה חיה, בועטת ומשגשגת. הוא מודה שלא צפה את גלי העלייה, וטען השבוע שההתנתקות לא מאפשרת לגרוע את ערביי עזה מהאומדנים הדמוגרפיים וכי גם נסיגה מיהודה ושומרון לא תעשה זאת.
גם על שולחנו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, הונחו תחזיות דמוגרפיות פסימיות. אם היה מקשיב להן, לא היינו יושבים כאן היום. אני לא מזלזלת בדמוגרפים, רק שמה אותם במקום הראוי להם – סוג אחד של יועצים, חלק מתמהיל קבלת ההחלטות, לא העיקרי שבהם.
רק תירוץ
סיבה רביעית להתייחס לנתונים האלה בחשד היא עזה. לפי הנתונים, ברצועת עזה מתגוררים כשני מיליון איש. זה נתון לא רלוונטי. רציתם הפרדה? התנתקות? גדרות? מדינת ישראל עשתה את זה. היא נסוגה עד הסנטימטר האחרון, נעלה את הגבול, אפילו מחקה את עזה מהמפות. אז למה הנתון הזה מוצג כחלק מהתחשיב הכולל? למה הוא נכלל בגרפים ובתחזיות הקודרות? אולי נספור גם את ערביי מצרים או ירדן?
יצא המרצע מן השק. אנחנו צריכים לחבק את נציגי המנהל האזרחי שהציגו השבוע את המספרים וקרעו את מסכת הצביעות מעל מי שעושים שימוש פוליטי ציני בשד הדמוגרפי. הם הוכיחו שמה שמשנה הוא לא המסגרת הפוליטית שבה הערבים חיים – מדינה פלסטינית או מדינת ישראל; מה שמשנה הוא המספר המוחלט של יהודים מול ערבים בכל המרחב בין הירדן לים. אנחנו יכולים לצייר גבולות עד מחר, בסוף יספרו את כולם.
להפך: אם השיקול הדמוגרפי של מספר היהודים והערבים בין הים לירדן הוא העיקרי, הרי שמדינה פלסטינית לא תפתור אלא תיצור בעיה דמוגרפית. היא תציף את יהודה ושומרון בשטף של "פליטים" פלסטינים שירצו לממש את זכות השיבה, או פליטים אמיתיים מאזורי הקרבות בסוריה. אבו־מאזן עצמו קרא כבר לפני כשנתיים וחצי לקלוט פליטים מסוריה בשטחי הרשות הפלסטינית.
אני לא מפחדת מהשד הדמוגרפי ומסרבת להיכנע לו. למעשה הוא רק תירוץ. השמאל הישראלי מחפש כל סיבה אפשרית להיפטר מיהודה ושומרון. פעם זה היה שלום, אחר כך ביטחון, אחר כך הגיע השד הדמוגרפי ואובדן הזהות היהודית של המדינה. פעם דיברו בעיניים מצועפות על פרטנר, על משא ומתן, על סוף הסכסוך ועל חומוס בדמשק. היום מדברים בעיניים מפוחדות על מחיקת הזהות היהודית של המדינה, רוצים לברוח ולשים גדר, כאילו שזה יועיל במשהו. על השלום מזמן ויתרו, החומוס בדמשק מעולם לא היה נראה אדום יותר, ואשליית 'הפלסטינים ישמרו לנו על הביטחון' התנפצה עם חלונות האוטובוסים המעופפים בדיזנגוף. מה נשאר? השד הדמוגרפי.
הממד הדמוגרפי הוא אכן אתגר. לא נכון יהיה להתעלם ממנו, כן נכון יהיה לקחת אותו בפרופורציה הנכונה ולהתמודד איתו בצורה מושכלת ורצינית. כן נכון יהיה לעודד עלייה, לא רק בגלל הפחד הדמוגרפי אלא מתוך רצון להיות הבית הרחב והגדול של העם היהודי כולו.
מעל הכול צריך לזכור שאנחנו עושים פה משהו גדול. מדינה ליהודים בארץ ישראל היא חתיכת היסטוריה שצריך לשמור עליה, לתחזק אותה, להאמין בה, לחלום ולממש. מה היה קורה אם אבות הציונות היו חושבים רק על טיעונים רציונליים או תחזיות פסימיות?
