הערים המעורבות היו תמיד המקומות הרגישים ביותר של הסכסוך היהודי־ערבי על הארץ, עוד הרבה לפני שקמה המדינה. כך היה ביפו, בירושלים, בחברון, בטבריה, בחיפה ובצפת. שם גם ניטשו הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, כאשר עוד התנהלה, בין החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לבין הכרזת המדינה בפועל, כמלחמת אזרחים – ולפני שהפכה לעימות בין מדינת ישראל לצבאות ערב.
וכך גם קרה השבוע, בשתי ערים מעורבות: בירושלים צילמו צעירים ערבים את עצמם מכים יהודים חרדים, ואף הפיצו את התמונות האלה בגאווה ברשתות החברתיות. ביפו היכו צעירים ערבים את ראש ישיבת "שירת משה", הרב אליהו מאלי, ואת מנהל הישיבה.
לכאורה מדובר באותו סכסוך עתיק יומין, בין היהודים והערבים. ויש שילכו אף רחוק יותר: בין יצחק וישמעאל, או בין יעקב ועשו, ויזכירו את המדרש האומר "בידוע שעשו שונא ליעקב". כלומר: מדובר בשנאה דטרמיניסטית, שימיה כימי עם ישראל, ואין שום דרך להילחם בה חוץ ממאבק נחוש, המשיב לפורעים כגמולם.
אני מבקש להציע את האפשרות שיש בכל זאת הבדל באופי העימות ומניעיו בין שתי הערים. בירושלים זה נראה כמו אנטישמיות לשמה, אפילו אנטישמיות "קלאסית", לא פוליטית אלא דתית, אולי בגלל חודש הרמדאן שהתחיל לאחרונה. כשצעירים מכים אדם שלא עשה להם דבר, לא הוא ולא אנשי המחנה שלו, סימן שמדובר בשנאה שאינה תלויה בדבר, שסופה, למרבה הצער, להתקיים לאורך זמן. לעומת זאת, ביפו, המכות הנוראות שהוכו אנשי הישיבה הן חלק מסכסוך על מבנים שאותם רוצים אנשי הישיבה לקנות מידי הערבים. זו שנאה התלויה בדבר, ואולי דווקא בשל כך יש סיכוי שלא תתקיים לאורך זמן, לפחות אם תתבטל או תיחלש הסיבה שיצרה אותה.
למען הסר ספק: כל אלימות, גם כשהיא חלק מסכסוך לגיטימי, היא פסולה ובזויה, ונגד הגורמים האלימים חובה להילחם בכל האמצעים הפליליים. אבל ההבדל משמעותי בכל זאת לגבי שאלת ההתמודדות הציבורית ארוכת הטווח עם האלימות; התמודדות שבהחלט עשויה להיות מושפעת מגורמי האלימות.
אנשי הישיבה, כמו גם ישיבות אחרות הפועלות בערים מעורבות, פועלים במוצהר למען "ייהודה" של העיר. זו, כמובן, זכותם, אבל מי שרוצה להתמודד עם שורשי המשבר, ולא רק עם קצה הקרחון האלים שלו, צריך לשאול את עצמו בכנות: לו אני במקום הערבים, מה הייתי עושה?
כמובן, אילו היינו שואלים את עצמנו שאלות כאלה בראשית המפעל הציוני, אולי, חלילה, הוא לא היה מגיע כלל לידי מימוש. אבל כאן בדיוק הטעות הגדולה שרווחת במיוחד בקרב בני הציונות הדתית. העובדה שמעשה מסוים נראה דומה בקווי המתאר החיצוניים שלו למעשי החלוצים מהעליות הראשונות, אינו אומר בהכרח שהוא אכן כזה. ההקשר הוא המסר, ויש הבדל ברור בין גאולת קרקעות בימים שבהם העם היהודי נאבק על עצם מקומו בארץ, לבין גאולת קרקעות בימינו, כשאנחנו הרוב, הריבון, ואחראים גם לזכויות המיעוט הערבי.
זה לא אומר שיהודים לא יכולים לשבת ביפו. יהודים רבים יושבים כיום ביפו, לא רק כשוכרים, אלא גם כבעלי בתים ודירות, וברוב המקרים לא התנכלו להם, לפחות לא בשנים האחרונות. אבל כשבני ישיבה באים במגמה "לייהד" את הסביבה, כלומר לצמצם במובהק את הנוכחות הערבית בה לטובת הנוכחות היהודית, לא פלא שהערבים לא אוהבים זאת.
ושוב: שום דבר לא מצדיק אלימות, ואת האלימים צריך להעניש ביד קשה. אבל בדיוק כמו שאנחנו יודעים להבחין בין הכעס על אלימות בהפגנות של חרדים, אתיופים, נכים וכדומה, לבין הנכונות להבין את הכאב שגורם לאותה אלימות, כך חשוב שנהיה מסוגלים לעשות זאת גם כלפי הציבור הערבי.
מה המשמעות המעשית של רגישות כזו? להתייחס לקניית בית ביפו הערבית כמו שהיינו רוצים שערבים יתייחסו לקניית בית בשכונה יהודית. או כמו שחילונים היו אמורים להתייחס לקניית בית באזור דתי. זה בוודאי מותר משפטית, אבל בהחלט לא פשוט מבחינה תרבותית (ובהקשר היהודי־ ערבי, גם מבחינה לאומית). ולכן צריך לעשות זאת ברגישות: להבין את החשש של התושבים הקיימים, לנסות להרגיע אותם, להציע להם ליהנות מיתרונות משותפים של השכנות החדשה. ובקיצור: להתייחס אליהם כשכנים, לא כאויב שקוף שאין מה לדבר איתו, אלא צריך רק להכניע אותו.
זה לא ימנע את התפרצויות השנאה חסרת המעצורים נוסח ההתעללות בחרדים בירושלים. יש כאמור גם ממד בלתי רציונלי לסכסוך, ממד עתיק הנוגע ביסודות קמאיים של שני העמים. אבל לצידו, יש גם ממד רציונלי של סכסוך טבעי בין גורמים שונים על אותם משאבים, אותו צריך לצמצם ככל האפשר. ייתכן מאוד שהצלחה בצמצומו תשפיע אפילו על ההיקפים והעוצמה של הממד הלא רציונלי. לפחות שווה לנסות.
