כשאנו עומדים בפני ההתגלות הא־לוהית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנ"ך, עשויה להתעורר בקרבנו שאלה: מה העיקר? מהו העמוד המרכזי? אפשר לנסח את השאלה גם באופן הזה: מהי תכלית ההתגלות? או מהי תכלית האדם? בשאלה הזו דנו רבים מהוגי הדעות של הדת. רוצה אני להציג בפניכם בקצרה שלש גישות שונות בעניין זה, המופיעות בהגות היהודית לאורך הדורות.
הגישה הדתית, שאולי היא היותר נפוצה ומקובלת, רואה את העיקר והתכלית בשטח המעשי – שמירה על המוסר והמצוות. ר' סעדיה גאון מחלק בין המצוות השכליות למצוות השמעיות. המצוות השכליות הן אלו שמובנות לנו ושהיינו מגיעים אליהן גם ללא הציווי הא־לוהי, מתוך הצו המוסרי הטבוע בנו. מנגד נמצאות המצוות השמעיות – אלו שאינן מובנות לנו או שעדיין אינן מובנות לנו.
השאלה היא כיצד להתייחס אל מצוות שמעיות אלו. היו מי שיצרו רדוקציה של הדת והפכו אותה אך ורק למשרתת של האידיאל המוסרי. הפילוסוף הבולט בכיוון זה הוא כמובן קאנט. הוא מבקר את הדת ומציע מעין רפורמה בהתאם לגישתו שרק העקרונות המוסריים צריכים להישאר, ושכל היתר הינו חסר משמעות וצריך להיעלם (למשל, התפילה).
קאנט, שהגיע מהעולם הנוצרי, מלביש את גישתו הדתית המהפכנית בתוך האוונגליונים הנוצריים, והופך את ישו למבטא את דעותיו – לקאנטיאני. הזרמים הרפורמיים־ליברלים הלכו בכיוון דומה, ואימצו את גישת "המונותאיזם המוסרי". הם ראו במקרא תהליך אבולוציה: השלב הראשון בהתפתחות הוא השלב הדתי־ריטואלי, ופסגת ההתפתחות היא המונותאיזם המוסרי המבוטא על ידי מוסר הנביאים, והיא מבטלת או יורשת את השלבים הקודמים כמו עבודת הקורבנות.
מהלל ועד קאנט
גישה מעין זו איננה זרה לחלוטין גם ליהדות שומרת המצוות. בסיפור המפורסם על הגוי שבא להלל ורצה ללמוד את התורה ולהתגייר כשהוא עומד על רגל אחת, הלל אמר לו: "ואהבת לרעך כמוך – דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך פירושא הוא, זיל גמור!" (מה ששנוא עליך על תעשה לחברך, וכל שאר התורה היא פירוש לכלל זה, צא ולמד). באמירה זו, גם הלל מעמיד את התורה על רגל אחת – של המוסר.
בעניין זה אוסיף שבישיבת סלבודקה, אחת מישיבות המוסר הגדולות, היו אנשים שלקחו ברצינות את הכלל של הלל. כלומר, את התפיסה שכל המצוות שבתורה הן פירוש לכללי האתיקה, גם אם הן לכאורה רחוקות ממנה וקשה להבין את הקשר. מובן שבניגוד לרפורמה, הם לא באו לבטל אף מצווה מהתורה.
אל מול הגישה הרואה את עיקר היהדות בשטח המעשי, הרמב"ם מייצג גישה דתית שונה: המטרה הגדולה של הדת נמצאת בשטח השכלי והעיוני. גישה זו מובילה אותנו לעולם הפילוסופיה של ימי הביניים, שראתה את תכלית האדם בהגעה להכרת הא־לוהים. המעניין הוא שעיקרון זה מזכיר במידת מה את עולם הישיבות הלמדניות, הממשיך כיוון מחשבתי שהיה חזק מאוד אצל חז"ל, ושרואה את מטרת הדת בתלמוד תורה: "תלמוד תורה כנגד כולם". התלמוד מספר על רבי אבהו ששלח את ר' חנינה בנו ללמוד בישיבה בטבריה, ושמע שבנו עוסק שם בגמילות חסדים. תגובתו הייתה: המבלי אין קברים בקיסריה שלחתיך לטבריה? אכן, טבריה הייתה פעם לא רק מקום של קפיטריה, אלא מקום של ישיבה גדולה, מפוארת ומבוססת.
אצל הוגי הדעות בימי הביניים הייתה נפוצה התפיסה שרואה את עיקר הדת בהגעה לרמות גבוהות של תפיסה שכלית. הרקע לכך נמצא בפילוסופיה האריסטוטלית שראתה בשכל האנושי את החלק הנעלה ביותר של האדם, ושהשפיעה מאוד בתקופה ההיא, בין השאר גם על הרמב"ם. הפילוסופיה האריסטוטלית לימדה שרק השכל יכול להגיע לאל־מוות, בעוד שכל היתר הוא חומרי, גשמי וייעלם, כולל הנפש והרגשות. הדבר האמיתי שהוא "נבדל" באדם, שהוא לא חומרי, הוא השכל. מכאן שאם אדם רוצה להגיע לעולם הבא, עליו להגיע לידי השכלה. השכלה של מה? כאן נבדלו השיטות; השכלה על א־לוהים, או השכלה על הדברים שמעבר לחומר.
ההולכים בעקבות גישה זו התנגשו חזיתית עם הקונספציה שראתה את העיקר בעשיית המצוות, ושהדבר מספיק כדי למצוא חן בעיני הקב"ה. אכן, הרציונליזם של הוגי ימי הביניים הביא את הדת לאינטלקטואליזם קיצוני ולאליטיזם. משל למה הדבר דומה? נניח שאנו מקבלים מכשיר יקר בתוך כיסוי של קלקר. הדת של ההמון היא הקלקר, והדת של הפילוסופים היא המכשיר היקר. הקב"ה והטבע הם אלו ששלחו את החבילה.
טיפה שנפרדה מהים
הוגים אחרים הלכו יותר בכיוון של הפילוסופיה הניאו־אפלטונית, והם קרובים יותר לעולם המיסטיקה. פילוסופיה זו הושפעה אף היא מאריסטו, אולם בשינוי מסוים. הניאו־אפלטוניות טענה שיש באדם מרכיבים השייכים לעולמות שונים. כלומר, מעבר לגוף האדם ששייך לטבע, נפשו שייכת לעולם הנפשות ושכלו שייך לעולם השכלים. האדם, כפי שהוא לפנינו, נמצא כאילו בנכר. הוא חלק של אור הנמצא בעולם הזה בחושך, ועליו לחזור אל עולם האור. הוא כמו טיפה שנפרדה מהים, ואליו היא צריכה לחזור. זוהי המשמעות של הישארות הנפש, וגם מושג ה"דבקות" שהתפתח מאוד בעולם הקבלה והחסידות.
אולם ישנו שוני מעניין מהגישה האריסטוטלית. בעבור הניאו־אפלטונים, התכלית היא חזרה למקור שממנו התרחקנו בעולם הזה. בשביל האריסטוטלים, התכלית היא התפתחות האדם ויצירה יש מאין של משהו שלא היה קיים אצלו מלכתחילה. האדם, בעבודתו העצמית, יוצר בעצם את שכלו ואת נפשו שיזכו לחיי הנצח.
הניאו־אפלטוניות מובילה אותנו לכיוון גישה שלישית לדת, שהייתי מנסח אותה כך: פיתוח הפן הרגשי של הדת. האדם צריך לפתח מערכת רגשית דתית מסוימת, והתכלית הזו יכולה להיות, למשל, אהבת האל, אמונה, ביטחון. לא הכול נכנס לתוך הקטגוריה של החיוב המוסרי, וגם לא לפעילות השכלתנית. בקצה הדרך של גישה זו נגיע אל עולם המיסטיקה הדתית, שרואה את המטרה בהגעה אל החוויה המיסטית – ה"דבקות".
לסיום רוצה אני להציע שההבדלים בין הגישות הללו בהבנת מהותה של הדת, קשורים יותר לשוני הקיים באופי של האנשים השונים. בדת יש הכול, וכל אחד שם את הדגש על אחד העקרונות הקיימים בה. ישנם אנשים המוקסמים מהפיתיון המיסטי, וישנם שלהפך, הם ריאליסטים מטבעם. רק דת שיכולה לגשר על פני ההבדלים האינדיבידואליים האלה, יכולה להיות דת אוניברסלית שבמסגרתה כל אחד ימצא את מקומו.
