ביום העצמאות האחרון עמדתי לבד מול המנגל עם בן השבע ובת השנתיים, מהפך בארבע־חמש נקניקיות מרוטות, כששאר בני המשפחה סועדים את ליבם בתפוחי אדמה צלויים וסלט בטטה. אשתי צמחונית כבר שש או שבע שנים, לפני שנתיים חברה אליה בת ה־12, ולפני שנה הצטרף לחבורה גם בן התשע. נותרנו, אוכלי־הבשר, מיעוט נרדף העשוי בעיקר ממי שטרם עמדו על דעתם. וממני. ואני לא אתחיל לדבר אפילו על המשפחה המורחבת שבה צומח רוב ניכר לאגף הטבעוני.
שיעור הצמחונים במדינת ישראל עומד על 13 אחוז, השיעור הגבוה בעולם המערבי (להוציא הודו למשל). גם שיעור הטבעונים בישראל, כחמישה אחוזים, הוא בין הגבוהים בעולם. אבל מה שמעניין זה שבמקביל, ישראל רושמת שיאים מרשימים בצריכת הבשר הממוצעת לנפש, כאשר ברוב המקרים היא תופסת את המקום השני או השלישי, אחרי ארצות־הברית ואוסטרליה, אבל לפעמים היא מאבדת אותו לטובת ברזיל או ארגנטינה. בצריכה של עופות, אגב, אנחנו במקום הראשון, ומצליחים לשמור עליו באדיקות למרות המחירים הגבוהים־יחסית (בשל שילוב ייחודי של רגולציה וכשרות).
איך אפשר להסביר את התופעה הזו, שהאומה הצמחונית ביותר מצליחה להיות גם הקרניבורית ביותר עלי אדמות? הצמחונות בישראל, ואולי בעולם בכלל, איננה ערך שבו מחזיקים או שיקול שאותו לוקחים בחשבון, אלא הגדרה עצמית, כמעט דתית. וזה חלק מהכוח שלה. יש כוח עצום להפיכה של ערך מבחירה אקראית בת־חלוף לזהות קבועה ובלתי מוטלת בספק. סיפרו לי אנשים שבמסגרות מסוימות הם מציגים את עצמם כ"שומרי נגיעה", רק כי זה יותר פשוט מלהחליט ולומר כל פעם מחדש שמגע כזה לא מתאים לי עכשיו; ומסובך הרבה יותר להתלבט פעם אחר פעם אם לוותר על הקינוח מאשר להחליט אחת ולתמיד שאני בדיאטה. זו לא רק הפשטות של הגבולות הברורים, אלא התוקף שהם מקבלים כשהם עניין של זהות. כי בעוד שהחלטה היא משהו שתמיד אפשר להתווכח איתו, לפתות, לשדל, אף אחד לא יעז לערער את הזהות שלך אם הצהרת שאתה דתי או נמנע מגלוטן או צמחוני.
יש כוח גדול בהפיכת הצמחונות לדת, אבל בדרך היא גם מפסידה משהו: היא מתקשה להשפיע על השוק החופשי, ה"חילוני". היא מתקשה להופיע בתוך מרחב של בחירה, כזה שבו אדם יכול לומר: אני לא צמחוני אבל בוחר עכשיו לא לאכול את הבשר הזה; כי אכלתי בשר כבר אתמול ואני לא כל כך רעב והאמת היא שהבשר הזה גם לא נראה מי יודע מה. כיוון שצמחונות היא זהות, מדובר בשאלה בינארית: אדם יכול להיות צמחוני ויכול להיות לא־צמחוני. אין אמצע. מיזם כמו "יום שני צמחוני" שיובא לארץ לפני עשור, עשה הרבה רעש במשך שנים ספורות אבל לא הותיר חותם משמעותי לאורך זמן. ועל הגישה הנקראת "פלקסטריאניזם", שאומרת פשוט להפחית צריכת בשר אבל בנחת, בכלל לא שמענו כאן. אין בה מקום למסורתיות, לדתיי רצף.
ההלכה מכבדת אדם שמקבל על עצמו נורמה מוסרית מסוימת. "נדר", קוראת לזה התורה. אבל אחת בשנה, ערב יום הכיפורים, היא מבקשת מאיתנו להתיר את כל הנדרים. לא כי היא לא חפצה בהם. אלא כי היא רוצה שיהיו חלק מדינמיקה אישית ומשיח חברתי תוסס, ולא זהויות מוחלטות וסגורות; היא מבקשת שנשוב כל שנה ונבחר בהם.
הגחלים רחשו, וריח הבשר הצלוי מילא את האוויר. בן התשע קרב אליי, קצת נבוך. אל תחשוב שהפסקתי להיות צמחוני, אמר, אבל החלטתי שביום העצמאות אני כן אוכל קצת בשר. ודווקא בגמישות הזו שלו היה משהו שנגע בי; ואולי יגרום לי לחשוב שוב לפני הפעם הבאה שאשליך חפיסת קבבונים נוספת אל עגלת הסופר רק בגלל שיש מבצע.
