ב־2007 נחקק בסין חוק המגביל את גלגול הנשמות של נזירים בודהיסטיים. כל מי שרוצה להיות מוכּר כגלגול של קדוש קדום חייב להגיש בקשה רשמית לארבע רשויות ממשלתיות, ולהמתין לאישורן. קשה לי להאמין שהסינים הצליחו לשלוט כך בגלגולי הנשמות של הנזירים, ויש לי ספק אם הם אפילו הצליחו להשפיע על אמונותיהם של הנזירים הללו. האם צו ממשלתי יכול לכפות על מאמינים בודהיסטים שלא להאמין שנזיר פלוני הוא גלגולו של קדוש אלמוני? לא נראה לי שכפייה דתית כזו תעבוד אפילו בסין הקומוניסטית, והיא ודאי לא תעבוד בישראל הדמוקרטית.
בראש חודש אייר הגניב חבר הכנסת הטרי גלעד קריב ספר תורה לעזרת הכותל. קריב הוא רב רפורמי, והוא סייע לנשות הכותל לקרוא בתורה, בניגוד לנהלים. כולם הגיבו כמצופה: נשות הכותל צהלו, אנשי הקרן למורשת הכותל זעמו, חברי כנסת דתיים התרעמו. ואני תלשתי את שערותיי בתסכול.
נשות הכותל יכולות לקרוא בתורה ב"עזרת ישראל", המיועדת לתפילות בסגנון זה, ובחירתן להתפלל דווקא ברחבה המרכזית יכולה להתפרש כפרובוקציה. אך בשביל שתתחולל פרובוקציה צריכים שניים: אחד שיחוֹלל ואחד שיחוּלל. אם אף אחד לא מתרגש מהמעשה, הוא לא יפיק עבור מחולליו את התמונות המסעירות שמופצות בתקשורת. נשות הכותל היו קבוצה זעירה ולא מוכּרת עד שמישהו החליט לפני כמה שנים להתמודד איתן בכוח. ההחלטה הנואלת לחסום אותן באופן כוחני העניקה להן השפעה עולמית.
יש באמת פרובוקציות קיצוניות, שצריך למנוע בכל מחיר. למשל, אם מישהו היה רוצה לאכול בכותל המערבי חזיר בחלב אמו ביום הכיפורים שחל בשבת. אבל כאן אין מדובר בחזיר, אלא בספר תורה, להבדיל. גם מי שקריאת נשים בתורה אינה לרוחו יכול להסתכל לכיוון אחר ולבלוע את זה בשקט. אם הנשים שחפצות בקריאה כזו ברחבת הכותל הן קבוצה קטנה – מה הטעם להילחם בהן בכוח? ואם מישהו חושב שמדובר בקבוצה גדולה מאוד – אי אפשר להילחם בהן בכוח. באופן כללי, שוטרים אינם דרך יעילה לבלום אמונות ותפילות. המחזה של שוטרים שעוצרים מתפללות יכול רק להוסיף לדרכן אהדה ציבורית.
מה עומד מאחורי ההתנגדות הכוחנית לנשות הכותל? האם לא ברור שהמדיניות הזו גורמת נזק עקבי לרצון לשמר בכותל את מנהגי התפילה המסורתיים? גם אם מישהו חושב משום מה שקריאת התורה של נשים בכותל המערבי תגרום נזק גדול, הוא צריך לפחות להכיר בכך שבסופו של דבר, נשות הכותל מצליחות כמעט בכל חודש לקרוא בתורה כרצונן. מה הטעם להעניק להן בנוסף לכך גם את הילת הקדושות המעוּנות?
אני מניח שהמתנגדים התקיפים מתעקשים למנוע מנשות הכותל הישג סימבולי: תפילה כמנהגן ברחבה המרכזית של שריד בית מקדשנו. בעיניהם זו פגיעה סמלית קשה בעמדה האורתודוקסית לפי פרשנותה המקובלת. אני חושש שעימות כוחני ברחבת הכותל הוא פגיעה סמלית קשה הרבה יותר באותה עמדה עצמה.
המחלוקת בנוגע לתגובה הרצויה קשורה אולי בשאלה ממה נובע מעמדה הבכיר של האורתודוקסיה בישראל. רוב גדול של הישראלים, כולל אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, רואים עצמם על הרצף האורתודוקסי. בית הכנסת שכף רגלם לא תדרוך בו, כלשון האִמרה המקובלת, הוא בית כנסת אורתודוקסי. השאלה היא ממה זה נובע. יש הטוענים שהבכירוּת הזו של האורתודוקסיה נובעת ממאחזיה הממלכתיים הרשמיים: ברבנות הראשית, בכשרות הממלכתית ובשליטה בכותל. כך מתרצים לעצמם יריבי האורתודוקסיה את הפופולריות שלה, ולהפתעתי כך חושבים כנראה גם חלק מהדתיים. אלו וגם אלו חושבים שאם ייכבשו המאחזים הרשמיים הללו, יעזבו הישראלים את עמדתם המסורתית־אורתודוקסית.
אני חושב אחרת לגמרי. הישראלים מתכנסים סביב העולם האורתודוקסי בפרשנותו המקובלת לא בגלל כוח הזרוע, אלא בגלל עוצמת הלב. לחיי תורה ומצוות, להלכה ולמסורת המקובלת יש עוצמה של אמת, והעוצמה הזו קורנת החוצה. אך בכל מקום שבו ננסה להשליט את דעתנו בעזרת כידונים, נפסיד את הלב. רבים ירצו להיות שייכים למוקד של עוצמה רוחנית שופעת; אבל מי ירצה להיות שייך למוקד של עוצמה פקידותית כוחנית?
למאבק סביב הכותל יש מחירים נוספים: הוא פוגע בקשר שלנו עם יהדות התפוצות, וגם בלכידות הפנימית של החברה הישראלית. בשביל לכידות כזו לא צריך לטשטש הבדלים. יש לנו דרך ברורה, שבה נלך ושאותה נסביר על כל במה; אבל לא נתקוטט עליה. לכל יהודי ויהודייה יש מקום בכותל המערבי. יתפלל כל אחד כדרכו – והאמת תורֶה דרכה.
