היה זה עוד יום חמישי של בישולים ועצבים, לא משהו שלא היה צפוי בתכנון השבועי. מצאתי את עצמי עומדת מול ארבעה סירים, ריקים כמובן, כי גמרתי את כל הרעיונות בחג שני, ומחפשת מתכונים בגוגל. בין חיפוש לחיפוש נשמע צפצוף מעיק של קבוצת הווטסאפ החשובה ביותר לליבי (הבטחתי להם שככה אני אכתוב את זה), והוא הטריד את מנוחתי עד כדי שחשבתי להכין סמארטפון בתנור על מצע מטענים, רק שיסתום כבר. אבל הצפצופים לא פסקו וכל צפצוף כזה הקפיץ למעלה הודעה עם מילה אחת, כל פעם מילה אחת: "הצילו".
כמו כל חברה טובה, וכמו שאני תמיד עושה בקבוצה הזאת, התעלמתי. בטח מילה כמו "הצילו" לא תגרום לי להיכנס עכשיו ולקרוא את מה שיש שם, זה הרי סתם ניסיון לבזבז לי עוד חמש דקות על כלום. אבל משהו באינסטינקט האמהי שלי, זה שלא קיים מאז לידה מס' שתיים, גרם לי בכל זאת להציץ. היו פזורות שם אלף הודעות ובכולן מילות הצלה על הטיותיהן כמו "הצילו", "ישועה", "הלפ" ו"אני מתה".
אחרי חמש דקות של גלילה בשביל להבין מה הפואנטה ולמה זאת שלא נזכיר כאן את שמה כותבת מילה בשורה, הגעתי אל המשפט המטלטל. שום דבר בחיים לא הכין אותי לקראת האימה הזאת, אף סיוט שלי לא הגיע לרמות הפחד האלה, אבל המילים היו חדות וכואבות: שכחתי את הסיסמה, נחסם לי הפייסבוק.
הלב עבר לפעימות מצוקה, הדופק עלה על גדותיו ומצוקה נשימתית גרמה לי להסיר את הסינר, לקחת כוס מים ולהתיישב. זה הזכיר לי את היום שהבן שלי נפל מהמיטה אל השפיץ של שידת האיקאה ופתח את הראש. החיוני מנסה לעשות בקרת נזקים ואני, לעומת זאת, מתעלפת. כזו אני, משבר של האחד הוא בסך הכול הזדמנות נוספת שלי להעביר את הפוקוס שוב אליי. ברגע אחד הפכה הקבוצה הזו, שביומיום מתפקדת כמשענת קנה רצוץ, אבל כזו שאני לא יכולה בלעדיה, לחמ"ל אחד גדול. האחת הפעילה קשרים, (תאמינו לי, זה עלה לי בבריאות, מדובר בלשלוח בקשה למישהי שלא עשתה לי לייק לתמונה של הילדים בפסח. מי לא עושה לתמונה כזאת לייק!!!) האחר התחבר אליה למחשב והשלישית לא הפריעה, שזה גם משהו. שעות של הודעות ועדכונים מלאי אכזבות, שוב לא הצלחנו, הלך השחזור ו"איך שכחת את הסיסמה יא סתומה" שהדהד באוויר. דמעות שטפו את הנייד. סולידריות כזו לא נראתה בקבוצה מאז שאחד מחבריה ישב שבעה. לא היו פה ציניות ועקיצות, לא חיפשנו אשמים (טוב, היא כן שכחה את הסיסמה, הסתומה), כי ידענו כולנו שזה החשש הכי גדול שלנו בחיים.
אני לא צוחקת, אני יודעת שאני אמורה להיות מגדלור חינוכי לילדיי ולנוער המגזר כולו. מילא הקורונה, שגרמה לי להבין מה זה לחיות בלי הופעות. אבל להיות בלי פייסבוק? אמאל'ה, לא נשמתי. ניסינו לראות גם את מחצית הכוס המלאה, כי הרי האינסטגרם עבד, הווטסאפ עבד, החלק הזה במשולש של החיים עדיין תפקד, אמנם באופן חלקי ועדיין. אבל כלום לא עזר ולא ניחם.
חלף לו חמישי והנה הגיע שישי, והפתרון עדיין לא נראה לעין. הריבוי בניסיונות השחזור הביאו לנעילה של 48 שעות, כל האנשים עם הקשרים חוזרים לעבוד רק בראשון. נורא. ומה יהא על השבת? לא בקטע של חילול שבת כמובן, אלא איך אפשר לקיים שבת כהלכתה כשהראש שלך טרוד בדברי חולין של פיתוח נפש (כן, פיתוח נפש, תתמודדו עם ההברקה הזאת). הקבוצה געשה ככל שהתקרבה השבת. מצד אחד חששנו מההתמודדות שלה לבד כל השבת, בלי תמיכה, בלי הכלה, ומנגד, בתוך תוכנו, חשנו כישלון חברי עמוק על שלא יכולנו להציל אותה ברגע האמת.
מיותר לציין כי השבת עברה על כולנו בקושי גדול ובנדודי שינה, אבל זה לא קשור אליה, יש לנו חיים ובחיים האלה מעורבים ילדים עם וירוס הקאות ושלשולים הבא עלינו לטובה עם פרוץ האביב. אבל כשיצאה השבת שמנו פעמינו אל הטלפון, לראות שמא קלו המים. מילים כמו "ערה?" לא היו רלוונטיות למצבהּ ולכן שאלנו "חיה?" "נושמת?" "מתפקדת?" אבל לא היה מענה ולא היו שני וי כחולים. צמרמורת.
לאחר כחמש דקות שהרגישו כמו שש לפחות, הגיעה ההודעה "ישששששששששש!!!!!" בקבוקי תירוש נפתחו, זעקות שמחה מילאו את הארץ מהעמק ועד הדרום, אנקת רווחה מילאה את ליבנו. ניצחנו.
ואני, כל מה שעניין אותי בסוף השבוע הזה היה הפחד שזה יכול לקרות גם לי.
אז א־לוקים, אם יש לך חוש הומור, דלג עליי עם הבדיחה הזאת, אני לא אעמוד בזה.
