טוב, אני יודע שיום הזיכרון ויום העצמאות חלפו חלפו ביעף, אבל מה אני אעשה שפתאום נזכרתי בסיפור מדהים ומוזר שקרה לי ביום העצמאות לפני מאתיים שנה בערך. זה היה בשנת אלפיים ושבע, ואני הייתי אז טירון קטן וצהוב ומורעל בבסיס טירונים ליד ערד, איזה מוזר זה שלחייל חנון קוראים חייל צהוב, ושלחייל עם אמביציה קוראים חייל מורעל, מה הקשר צהוב, מה הקשר מורעל. בקיצור היינו חיילים בבסיס מעפן כזה שנקרא נחל קריות, והקפיצו אותנו לשבועיים של אבטחת יישובים בדרום הר חברון, היו כאלה שנשלחו עם מפקד לאיזה יישוב נידח, והיו כאלה שנשלחו לחברון שזה באמת מקום נורא ואיום, והיו כמה חיילים בני מזל, שנשלחו לאיזה יישוב קטנטן, לבד! בלי מפקד! ואני הייתי אחד מבני המזל הללו! פששששש המפקדים שלי כאילו סמכו עליי, אז הם נתנו לי להיות ה"מפקד" של שני החברים הכי טובים שלי בטירונות, אברהם ורוּדי, וככה מצאנו את עצמנו, שלושה חברים טובים, על גבעה נידחת בקצה היישוב עתניאל באמצע הטירונות! אייי הצבא זה מקום קשה, אבל יש בו לעיתים רגעים דקיקים של חסד.
אחחחחח אני יכול לכתוב ספר שלם על השבועיים הקצרצרים האלה בעתניאל, היינו שלושה חיילים על עמדה אחת, אז שמרנו בסבבים של ארבע שמונה, ארבע שעות בעמדה, שמונה שעות חופש, היה לנו קרוון קטן כזה ומוזר, עם מיטות, ומטבח, ושירותים, היינו מבשלים לעצמנו את האוכל! בבקרים היינו אוכלים ביצה וירקות, ובערבים היינו אוכלים מלאווחים כאלה דוחים, ובצהריים היינו מכינים לעצמנו אוכל מפנק, אני זוכר שלקחתי מגש כזה מקרטון של עוגת הבית שנגמרה, ושטפתי אותו, והכנתי בתוכו עוף! אוי ואבוי.
איי הימים היו יפים ונקיים, ובגלל שרצינו להיות ביחד, אז כל הזמן היינו כולנו בעמדה, היינו אוכלים שם את כל הארוחות, היינו יושבים שם ביחד שעות, משחקים שחמט אחד עם השני, ובכל פעם שהגיע איזה מפקד נודניק לבקר אותנו היינו עושים כאילו שאנחנו שומרים, למרות שלא באמת שמרנו, רוב הזמן היינו יושבים בעמדה בלי וסט, עם הנשק זרוק על הבטונדה, חחחחח איזו מילה דבילית זו בטונדה. אייי תאמינו לי אני לא מתגעגע לשירות הצבאי בכלל, אבל לשבועיים האלה בעתניאל אני דווקא מתגעגע.
היינו שם באביב, בימים המשונים והשפיציים הללו, שבין שואה ותקומה, וביום הזיכרון, בערך חצי שעה לפני הצפירה, הרבש"ץ של היישוב, אני לא זוכר איך קראו לו אבל אני זוכר איך הוא היה נראה, ניגש אלינו ושאל אותנו מי המפקד פה, ואני אמרתי לו שאני המפקד, למרות שהייתי סתם טירון. והרבש"ץ אמר לי לבוא איתו רגע, הוא הכניס אותי לטנדר והסיע אותי לכניסה של היישוב, ליד השער, למין לוח מתכת ענקי כזה עם מלא מתגי חשמל, הוא פתח את הלוח, ואמר לי, אתה מפעיל את הצפירה, ואני אמרתי לו, מה, והוא אמר לי, אתה מפעיל את הצפירה, בשעה אחת עשרה ב־ד־י־ו־ק, אתה לוחץ על הכפתור הזה, הוא הצביע על כפתור אחד, ובדק שהשעה שלי בשעון מכוונת, ומיד נסע משם, לטקס של היישוב, ואני נשארתי מול הלוח, לחוץ ומבולבל, וספרתי את הדקות עד הצפירה. פשששש תאמינו לי, אני לא חושב שאי פעם הייתי לחוץ כל כך, לפספס את הצפירה זה חתיכת פקשוש, עמדתי שם עשרים דקות בערך, אבל הן היו בעיניי כמו חודשיים, ובסוף, בדקה לאחת עשרה, שמעתי פתאום צפירה שהגיעה ממקום אחר, אז החלטתי להפעיל את הצפירה בעצמי, אז לחצתי על הכפתור, והפעלתי את הצפירה, שהייתה חזקה ועצובה, כמו כל הצפירות תמיד.
וכשהטקס נגמר, הרבש"ץ בא לש"ג כדי לאסוף אותי ולהחזיר אותי לגבעה שלי, לחברים שלי, ולשחמט, ובדיוק אז הגיע תורי לעלות לעמדה. אז ישבתי בעמדה, והסתכלתי על הנוף, וחשבתי על הצפירה, ועל יום הזיכרון, ועל החיים שלי, ועל האקסית שלי. ופתאום, בזמן שאני שקוע במחשבות, הגיע לעמדה רועה צאן, עם תלתלים, ופאות, וציצית ענקית, ומלא מלא עיזים! והרועה ניגש אליי ודיבר איתי ושאל אותי מה שלומי, ואני אמרתי לו בסדר, וסיפרתי לו שהפעלתי את הצפירה, והרועה אמר שהוא באמת עמד בצפירה, אבל העיזים שלו התחילו להתפזר אז הוא לא עמד עד הסוף. ואחרי כמה דקות כאלה של שיחה, הרועה שאל אותי אם אני רוצה לטעום חלב עיזים, ואני אמרתי לו, בטח למה לא, אז הוא שאל אותי, יש לך כוס, ואני אמרתי לו כן! כי הייתה עליי כוס, יש קטע מוזר כזה בטירונות, לשים כוס בווסט, חחחחח, אז הוצאתי את הכוס שלי ונתתי לו, והרועה לקח את הכוס, וניגש לאחת העיזים, ופשוט חלב אותה! בשפריצים כאלה מוזרים, שמילאו את הכוס שלי בחלב בתוך כמה שניות. זה היה מדהים ומוזר וגם קצת עצוב, לא יודע, וכשהכוס הייתה מלאה, הוא החזיר לי אותה, ואמר לי, תשתה תשתה כשזה חם, ואני שתיתי את החלב, שהיה טעים, ומתוק, ועם טעם כזה של דשא, והכול התערבב לי, הכול התערבב לי, הצבא והטבע והמדינה והחלב והחיים והגעגועים, הכול התערבב לי. וסיימתי לשתות את הכוס, בתאווה גדולה ובעצבות גדולה, והתרגשתי נורא, בחיים לא התרגשתי ככה, כמו אז. זהו, זה הסיפור.
