לא ברור באיזה שלב תעשיית ההיי־טק הפכה לבית גידול לכתות, אבל זה מה שנהיה מ"עולם המחר" המבטיח. כל סטארטאפ שמבקש לצמוח, כל חברת ענק שמבקשת לשמור על מעמדה, זקוקים לא רק לטכנולוגיה חדשנית או לרעיון מקורי אלא גם למנה גדושה של קלישאות וסופרלטיבים. הן יספרו לנו שהן "הופכות את העולם למקום טוב יותר". הן יכבירו במילים על "מחויבותן לצדק חברתי". הן יתרמו סכומי עתק לארגוני מחאה שנויים במחלוקת וישכרו מטוסים פרטיים כדי להטיס שאמנים מאיזה חור בהודו כדי שאלו יסבירו כיצד אנחנו מזהמים את כדור הארץ. החצופות שבהן אפילו יטיפו נגד קפיטליזם חזירי, ואז יציעו לנו לרכוש טלפון תמורת משכורת חודשית.
אבל גם בתוך בועת הטק, יש כתות ויש כתות. וכאן אנחנו מגיעים לסיפורה המופלא של WeWork, חברת חללי העבודה שהמקים המרכזי שלה הוא ישראלי וקיבוצניק לשעבר בשם אדם נוימן. כפי שמתואר צורה יפהפייה ומעט מחרידה בדוקו החדש של הולו – WeWork: Or the Making and Breaking of a $47 Billion Unicorn – נוימן הקים חברה שבשיאה הייתה שווה 47 מיליארד (!) דולר לא כי הרעיון שלו היה טוב במיוחד אלא כי בעבודה קשה ובמגלומניה מוחלטת, הוא הצליח להעניק לו הילה מיסטית שמשכה משקיעים מכל העולם.
מה שבעצם התחיל כהשכרת/ רכישת בניינים, חלוקתם לחללי עבודה והשכרת החללים הללו לחברות – כלומר, מיזם נדל"ן – הפך לחוויה רוחנית שהקבליסטים עצמם היו מקנאים בה. "המשימה שלנו היא להעצים את העולם באמצעות שיתוף פעולה", אמר נוימן באחת ההתבטאויות העדיין סבירות שלו. העובדת הראשונה בחברה מספרת בסרט שבבוקר הראשון לפני העבודה, מצאה מייל מניומן שנכתב בשלוש לפנות בוקר: "בוקר טוב. בואי נבנה את קהילת הנטוורקינג הגדולה ביותר בתבל". במסיבות ענק של החברה, טען נוימן שהחברה תוכל לפתור את בעיותיהם של חסרי בית ויתומים בזמן קצר אם רק תושקע בכך אנרגיה.
המותג של החברה התפתח: עובדים רבים נדרשו לעבור לפנימיות שהיו חלק ממיזם WeLive – שגם הוא נועד, כמובן, להציע סגנון חיים חדש. בשלב מסוים, בשיתוף פעולה עם רעייתו, הקים נוימן את WeGrow – רשת גנים ובתי ספר שנועדה "לשנות את הדרך שבה אנו מחנכים" – כשהכוונה היא "לחנך" גם עובדים ומבוגרים בעתיד. הסרט (שמבוסס על עבודה עיתונאית יסודית מהשנים האחרונות) דיברו נוימן ומקורביו בלי סוף על "אנרגיות" וקונספטים קלישאתיים אחרים שכולם בעצם אמרו דבר אחד: אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים אם רק תרצו, וכשאנחנו אומרים "אתם", אנחנו מתכוונים "רק אנחנו".
בזמן שכל זה קרה, המציאות החלה לבצבץ מבעד לחומות הפנטזיה שהוקמו סביב משרדי החברה בניו־יורק. פתאום משקיעים החלו לגלות שמאחורי כל המילים היפות ישנו מיזם בינוני שמנוהל בצורה מרושלת עד כאב. ניסיון להפוך את החברה לציבורית נקטע לאחר שהתברר שהשווי שלה יתרסק אם יוצעו מניות שלה בבורסה. נוימן עצמו ניצל מהתרסקות באמצעות "מצנח זהב" שהעניק לו סכום עתק של כסף תמורת עזיבת החברה. מי יודע איך הסיפור של WeWork ייגמר.
ועמק הסיליקון? הוא ימשיך בשלו. במהלך הסרט עולה התאוריה שהרוחניות ההזויה שאופפת את תעשיית הטק נובעת מחיפוש אמריקני אחר משמעות לאחר הקריסה הכלכלית של 2008; ניסיון להיבנות כענף שמציל את העולם הקפיטליסטי החילוני משיממון ומזריק רוחניות לפועליו. ייתכן שיש פה גם השפעה של הדור הצעיר שכבר לא מוכן לעבוד ב"סתם עבודה" ודורש משמעות קיומית בכל אורחותיו. ואולי זה מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת, ואולי משהו אחר לחלוטין. לא משנה מה הסיבה האמיתית, מבט מהיר על התבטאויותיהם של בכירי החברות הגדולות לאחרונה – הרוחניות בגרוש, המאבק למען "צדק חברתי" בחצי גרוש – מראה שהם לא למדו שום דבר. או שאולי הם יודעים בדיוק מה הם עושים, ואלה אנחנו שנופלים פעם אחר פעם לפח של עוד גואל רצון עם רעיון.
