ב"מלחמת הכוכבים 3" מוצא את עצמו אנאקין סקייווקר קרוע בין מסדרי הג'דיי והסית'. או־בי וואן קאנובי, מורו לשעבר וכעת אויבו, גוער בתלמידו על "הכעס והתשוקה לכוח" שמשחיתים אותו וגורמים לו לפגוע באוהביו. "דעתך עוותה", הוא אומר, ומוסיף משפט שמתהדהד אצלי בשבועות האחרונים: "הפכת בדיוק לאותו דבר שאותו נשבעת להרוס".
אני מתנצל בפני קוראיי על השימוש ב"מלחמת הכוכבים", אלא שסדרת הסרטים הילדותית הזאת הפכה רלוונטית לנוכח רמתה המידרדרת של הפוליטיקה הישראלית, שבה קרסו האידאולוגיות והיא הפכה לגנון של אגו, חרמות, שקרים ונידויים.
כימנים רבים בגיל הרלוונטי, המאבק נגד ההתנתקות צרוב בי. יצאתי וכתבתי נגד שרון וממשלתו, ועמדתי בהפגנות שכם אל שכם עם אנשי ימין רבים, שרובם היו דתיים־לאומיים. אני זוכר היטב את המחאה, הפעולות, הנאבקים, הרטוריקה (משני הצדדים) והטיעונים.
הטענות שלנו, הנאבקים, לא היו רק מדיניות, ביטחוניות ורגשיות; הן היו גם נורמטיביות. זעקנו שלפני הבחירות שרון הצהיר שהוא מתנגד לנסיגה; מחינו על התעלמות שרון ממשאל מתפקדי הליכוד; דרשנו שלפחות יהיה משאל עם. כבר הבנו את הסכנה. הימין לפעמים משתגע. כך הימין הטהרני שיצא נגד שמיר ב־92' ונתניהו ב־99'; כך נסיכי הליכוד שקידמו את חוקי היסוד, כך העריקים הפוליטיים שהכשירו את הסכמי אוסלו.
אותם אנשים שזעקו בהתנתקות על אי קיום הבטחות בחירות, מוחלים לבנט וסער על כל הונאה. אלה שנחרדו מעריקים בימין, יוצאים דווקא נגד הנאמנים
הבנו אז היטב שכשהנורמות הציבוריות נשחתות והמסורות המקובלות קורסות, השמאל, הרדיקלי מטבעו והאוחז במוסדות המדינה, הוא המרוויח. המאבק, לפחות ברטוריקה שלו, היה גם לטובת נורמות שלטוניות ראויות, ונגד השימוש בתרגילים "מסריחים" וניצול של לקונות בחוק מצד נבלים ברשות הדמוקרטיה. לא זו דרך הימין.
כיום מתברר לי שרבים משותפיי לאותו מאבק דיברו מהשפה ולחוץ. הם ידעו נאה לדרוש – את הנורמות הפוליטיות והמוסריות הראויות – אבל רחוקים מלהיות נאה מקיים. הם משרתים היום את הקלקול שנגדו יצאו אז.
"לך"
במה דברים אמורים? שורת מובילי דעת קהל בימין, בעיקר מקרב הציונות הדתית, יצאה לאחרונה בקריאה נרגשת לנתניהו לפרוש. "הפכת לנטל", הם מנמקים. בלעדיך תקום ממשלת ימין "בתוך חמש דקות". אתה ה"פקק", המשקולת, שחרר אותנו מעולך.
אפשר לנחש שאותם מגרשי ראש ממשלה לא הצביעו לו, אבל הם מעוניינים בפתק נוסף, ששווה כשני מיליון קולות, פתק שאנחנו מכירים את מקורו, מפני שכתובות עליו שתי אותיות: "לך". גם היום, כשמתברר שגדעון סער ונפתלי בנט מוכנים להקים ממשלת שמאל בשם מאוויים אישיים ויצר נקמה, מושא הביקורת של מגרשי ביבי נשאר רק נתניהו. לא מי שנטשו את המחנה, הפקירו את האידאולוגיה, והפרו שלל התחייבויות מזמן הבחירות; נתניהו. הוא צריך להקריב את עצמו לטובת העורקים.
צביעות ומוסר כפול אינם זרים לפוליטיקה. לרוב הם מתקיימים בין המחנות האידאולוגיים, אך הייחוד כיום הוא שהם תחומים בימין. אותם אנשים שזעקו בהתנתקות על אי קיום הבטחות בחירות, מוחלים לבנט וסער על ההונאה. מי שמחו על ההתעלמות ממשאל המתפקדים, רומסים היום את בחירתם ביו"ר הליכוד. הזעקה על המעל בדמוקרטיה הפכה לדיון תאורטי באפשרות להתמנות לראשות ממשלה עם שבעה מנדטים. אלה שנחרדו מעריקים בימין, מכשירים את העריקה, ויוצאים דווקא נגד הנאמנים.
אפילו לא הייתי סבור שמדובר בכניעה לתעמולת השמאל, הייתי מוחה נגד הקריסה הנורמטיבית הזאת. אלה דברים שעל הימין לדחות בשאט נפש, מתוך תפיסה ערכית שלפיה בטווח הארוך השמירה על מוסדות וערכים חשובה יותר מהישגים אופורטוניסטיים. אבל זה טיעון מופשט ושמרני מדי, לכן נבחן את ההצעה באופן פרטני.
הדרישה שנתניהו, שנשאר נאמן לימין ולהתיישבות, ישלם את מחיר הסחיטה מצד הנוטשים, באיום שאחרת הם יקימו ממשלת שמאל, היא מעל הכול בלתי מוסרית. יש כתובת אחת לביקורת: בנט וסער. הם המחרימים, העריקים, מפירי ההבטחות והנורמות והסחטנים. לא מקריבים חף מפשע לטובת הציבור, ובוודאי שלא לטובת אלה שפוגעים בו. העובדה היחידה הזועקת פה היא הצטרפות בנט־סער ואנשיהם לגוש השמאל, על גורמיו הקיצוניים ביותר.
מעבר לכך, הדרישה הזאת בלתי דמוקרטית. הרי איננו דורשים מסער ובנט לפרוש, למרות כישלונם הפוליטי והיותם "פקק", אף שהדבר יביא תועלת. מדוע? משום שהם נבחרו ומייצגים את הציבור שהסמיך אותם. אבל נתניהו זוכה להרבה יותר אמון ציבורי מהם, הכיצד דווקא הוא יפרוש? הדרישה הזאת מהווה פגיעה ברצונו של ציבור ימני גדול. נתניהו נבחר בימין פעמיים: כיו"ר הליכוד וכראש המפלגה הגדולה בכנסת. הזלזול בבחירת המוני המצביעים שהסמיכו אותו כנציגם לא ראוי ולא מובן.
מבחינה מעשית, למעשה הזה תהיינה גם השלכות שליליות מאוד. ראשית, זו נראית לי הונאה נוספת מבית היוצר של בנט־סער. התפטרות נתניהו לא תוביל להקמת ממשלת ימין, משום שאין לבנט וללפיד שום כוונה לוותר על ראשות הממשלה, שמבחינתם מונחת בכיסם. שנית, אם הדמוקרטיה של הימין תקרוס כך, והרצון של כמיליון מצביעי המחנה הלאומי יתאדה בשל עריקה אידאולוגית ונכלוליות פוליטית, רבים יתייאשו מהבחירות. כך נקבל דיכוי הצבעה מסיבי לימין, ונשלם עליו בריבית. שלישית, הטריז שתוקעים בנט וסער בתוך גוש הימין הוא עניין חמור, מיותר ומסוכן, שגם לו השלכות עתידיות רעות.
אין פתרון קסם. אם נגזר על הליכוד ועל נתניהו ללכת בגאון לאופוזיציה לוחמת, כך יהיה. הרי הממשלה שבנט וסער נראים מחויבים לה, תהיה ממשלה מבישה. ממשלת קלון. מי שהונה את הימין כל הדרך להקמת ממשלת שמאל, והפך לראש ממשלה חלש עם שבעה מנדטים, מי שהעניק את השלטון למחנה השמאל המפלג והמסית, מתעב הימין, ייאלץ לאכול את פירות הבאושים של מעלליו.
בעקבות המהפך האידאולוגי, אנאקין סקייווקר הופך לדארת' ויידר; כהרף עין הוא הופך ממושיע למחריב. מי שרואה רק לטווח קצר, שוכח שההיסטוריה זוכרת. גם אצלנו היו כוכבים לרגע, ראשי ממשלה שזכו בשלטון כברירת מחדל (אולמרט), לזמן קצרצר (ברק), או שהתהפכו אידאולוגית (שרון). תהילתם הרגעית הפכה לקלונם המתמשך. זה הזמן להדק חגורות לקראת המראת חללית השמאל הפרוגרסיבי על גלגלי העזר של בנט־סער, ולהתפלל "שהכוח יהיה איתנו".
