"בישיבות הליטאיות מלמדים אותם פלפולים, ואחר כך מפלפולים יוצאים בלבולים, בלי שום תועלת. השיטה שלהם לא נכונה, לא ישרה… ואילו אצלנו נעשים בעלי שכל ישר ומזוקק". את המשפט הזה, שעורר בזמנו סערה בחוגי האשכנזים החרדים, אמר הרב עובדיה יוסף ז"ל. מי שלמד פילוסופיה או התמחה במחקר מדעי בסיסי יודע שהקביעה הזו בעייתית. פריצות הדרך הגדולות מתרחשות לפעמים דווקא דרך התעמקות בשאלות עקרוניות ותיאורטיות ללא מטרה יישומית מוגדרת. לרעיונות מופשטים יש לפעמים השפעה מעשית מאוד. ועדיין, חשוב לזכור את האזהרה של הרב עובדיה למקרים הרבים שבהם הפלפול הוא כסות לשטות טהורה. רעיון הבחירה הישירה, שנתניהו דוחף בכל הכוח, הוא לגמרי אחת כזו.
לאחר שנתניהו העלה השבוע את רעיון הבחירה הישירה, חיפשתי מאמרים ודו"חות שנכתבו בעבר על גלגוליו של "חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה)" משנת 1992, כדי להבין מה עבד ובעיקר מה לא. בשלב מסוים נפל לי האסימון שעצם הדיון הרציני ברעיון הזה הוא תעתוע. כי גם אם נתניהו הקוסם יעשה את הבלתי אפשרי, יגייס רוב בכנסת לשינוי חוק יסוד הממשלה ויצליח להיבחר לראשות הממשלה, הוא עדיין יצטרך רוב כדי להשביע ממשלה ולהעביר תקציב.
זה לא יקרה, כי מפת הגושים קשיחה ולא לטובתו: יש בכנסת ישראל רוב ברור של ח"כים שנבחרו כדי לקדם מדיניות ימין, ובמקביל יש בכנסת ישראל רוב ברור של ח"כים שנבחרו על הטיקט "רק לא ביבי". החיתוכים אינם חופפים; ההתפלגות בין גושי הימין והשמאל אינה תואמת את ההתפלגות בין גושי רק ביבי ורק לא ביבי. מכיוון שכך, מבחינה מתמטית טהורה ישנן רק שתי אפשרויות: הקמת ממשלת ימין בלי נתניהו, או הקמת ממשלת שמאל בלי נתניהו. בראשות הממשלה הראשונה יעמוד אחד מבכירי הליכוד, והמדיניות שלה תהיה ימין. בראשות הממשלה השנייה יעמדו בנט ולפיד והמדיניות שלה תהיה שמאל. אין שום דרך אחרת לרבע את המעגל.
בהנחה שכל מי שטובת המדינה עומדת לנגד עיניו מבין שבחירות חמישיות הן אסון וצריך לעשות הכול כדי לא להגיע אליהן, מי שיכריע בין שתי החלופות הקיימות כרגע הוא רק נתניהו עצמו: אם יעבור מבלפור לבית הנשיא, תקום ממשלת ימין. אם ימשיך לאחוז בקרנות המזבח ובגרונו של מחנה הימין, תקום ממשלת שמאל.
המשך המצב הקיים משמעו קריסה מוחלטת של השירות הציבורי. טובת המדינה מחייבת ממשלה מתפקדת
לא צריך להימנות עם בני הנביאים כדי להבין שממשלת שמאל בראשות בנט לא תאריך ימים. אפשר להשקיף אל מעבר לים וללמוד מממשל ביידן איך עובדים שמאלנים: לא נחים לשנייה, חוטפים ככל יכולתם, ומשעבדים את המחר לסיפוקים של הרגע. איראן גרעינית? סבבה. פגיעה בבעלי ברית והחרבת מדיניות החוץ באמצעות מינויים פרוגרסיביים קיצונים? למה לא. חוב לאומי מטורף על חשבון הדורות הבאים? נהדר. אין סיבה להניח שאצלנו זה יהיה שונה. כל משרד שבראשו יעמוד ח"כ מהשמאל, יתאמץ לגרום נזקים בלתי הפיכים. ועדיין, בנט חייב לקחת את המושכות. כי המשך המצב הקיים משמעו קריסה מוחלטת של השירות הציבורי. כי טובת המדינה מחייבת ממשלה מתפקדת. ואחרי כל זה חשוב לומר שוב: את הבחירה בין החלופות יעשה רק אדם אחד – נתניהו. והאחריות המלאה לתוצאות תהיה מוטלת עליו בלבד.
אגב, חבר הכנסת שלמה קרעי העלה רעיונות לביצור מעמדו של ראש ממשלה שנבחר בבחירה ישירה, כמו תוספת אוטומטית של 12 ח"כים למפלגות המצטרפות לקואליציה. הרעיונות הללו עלולים להפוך את ישראל ל"דמוקרטיה" כמו רוסיה או טורקיה, והם מסוכנים מאוד. מי שיתפתה לשבור את עקרון שלטון הרוב לטובת רווח רגעי, עלול לגלות שהמחיר כבד וארוך טווח.
ואם כבר מדברים על נתניהו, השבוע השלישי בעדותו של אילן ישועה הפיל את אחת מטענות ההגנה המרכזיות בתיק 4000. התקשורת הישראלית סובלת מהטיה שמאלית קשה, טען נתניהו בכמה הזדמנויות, ומה שהפרקליטות מתארת כשוחד לצורך הטיית סיקור, לא היה אלא מאמץ הירואי לאזן את התקשורת ולהביא אל הצופים והקוראים את נקודת המבט הימנית.
אז זהו, שלא בדיוק. גבעת הראיות – הקלטות, מיילים, מסרונים ועדויות על פה – ששפך ישועה בבית המשפט המחוזי, עסקה כמעט כולה בדרישות, בקשות והנחיות עריכה שיצאו מבית ראש הממשלה אל האלוביצ'ים, ומהם אל מנכ"ל וואלה. את הגבעה הזאת אפשר לחלק לשתי ערימות: ידיעות שנושאן היה נתניהו עצמו או בני משפחתו, ואייטמים תחת הכותרת "קמפיין נגטיבי", קרי פרסומים מכפישים על יריבים אידיאולוגיים. מתברר שאף אחת מהדרישות לפרסום ידיעות מכפישות לא כוונה לפוליטיקאים משמאל. האיש שביקש "לאזן" את התקשורת הישראלית השקיע מאמצי־על בפרסום רכילויות צהובות על נבחרי ציבור ממחנה הימין, ובראשם נפתלי בנט וגדעון סער. ירי שיטתי בתוך הנגמ"ש, שנים ארוכות לפני שמישהו מהם חלם לערער על מלכותו. את פירות הבאושים הוא קוצר היום.
איפה הילד
אחד החוקים המייצרים את הדרמות הגדולות ביותר בבתי משפט לענייני משפחה, הוא החוק שאימץ את אמנת האג בעניין החזרת ילדים חטופים. האמנה המקורית נועדה לתת סעד מהיר למקרה קלאסי של חטיפת ילדים. לדוגמה, בני זוג החיים במדינה מסוימת נקלעים לסכסוך גירושין חריף, ולא מצליחים להגיע להסכמה על המשמורת. אחד מבני הזוג פועל באופן חד־צדדי, קונה כרטיסים בכיוון אחד ובורח עם הילדים למדינה אחרת מתוך כוונה לנתק את הקשר עם ההורה האחר. האמנה קובעת שהמדינה שאליה הגיע ההורה עם הילדים החטופים כלל לא תדון בתביעותיו השונות, ותיתן סעד מהיר בדמות החזרת הילדים למדינת מוצאם.
זהו המקרה ה"פשוט". הבעיה היא שהרבה מאוד מקרים הם לא פשוטים. מה אם ההורה שממנו "נחטפו" הילדים הוא מכה, מתעלל או סרבן גט? מה אם מדובר בבני זוג ישראלים שירדו לשהות זמנית בחו"ל שהתארכה באופן לא צפוי, ובשלב מסוים אחד מבני הזוג רוצה לשוב ולקבוע את מרכז חייו בארץ? במקרה כזה המחלוקת עשויה להיות אמיתית, ולא מתוך רצונו של אחר ההורים למנוע הסדרי ראייה מזולתו. מה אם חלף זמן רב והילדים התאקלמו במדינה שאליה היגרו? מה אם אחד ההורים הסכים להגר ואז התחרט? עם חלק מהמקרים החוק מתמודד, עם אחרים הפסיקה מתמודדת, אבל הנושא כולו לא מפסיק לייצר סנסציות והפך לתחום התמחות של לא מעט משרדי עורכי דין.
שופטי בית המשפט המחוזי בתל־אביב – נפתלי שילה, שאול שוחט ועינת רביד – הפכו השבוע פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שעסק בנושא. בני הזוג הם שני ישראלים שהכירו בצבא, התחתנו ב־2014 וירדו לארה"ב. לפני כמה חודשים הם הגיעו לביקור מולדת של שבועיים עם שלושת ילדיהם הקטנים, שלושתם בני פחות מ־6, ובמהלכו החליטו להאריך את השהות פה בשבוע נוסף. בשבוע הזה התלקחה מריבה בין בני הזוג, האישה לקחה את הילדים אל בית אחיה והודיעה שאיננה מתכוונת לחזור לבית המשפחה בארה"ב. היא גם סירבה לאפשר לבעלה לראות את הילדים, והייתה מוכנה לדון רק על מפגשים קצרים שייערכו בפיקוח.
האב היה לחוץ להגיע להסכם כלשהו בנוגע להסדרי הראייה, וחתם על "הסכם זמני" הקובע שמרכז חייהם של הילדים יישאר בישראל. הצדדים הגיעו לבית הדין הרבני לאישור ההסכם, ושם התרחש מפנה. הבעל חזר בו מהסכמתו, הסביר לדיינים שחתם תחת לחץ ומצוקה, ודרש מהם לא לאשרר את ההסכם. הדיינים נענו לבקשתו, והוא הגיש תביעה להשבת הילדים לארה"ב בהתאם לאמנת האג. הוויכוח המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה נסוב סביב השאלה אם לאֵם עומדת "הגנת ההסכמה או ההשלמה", כלומר האם החתימה על ההסכם פירושה שהאב השלים עם העובדה שילדיו יישארו בישראל, ובכך ויתר על הזכות שמקנה לו אמנת האג.
"לא הוכחה הגנת הסכמה או השלמה מצד האב", קבע בית המשפט קמא. "האב לא הסכים לפני החטיפה שהקטינים יעברו לגור בישראל, ולא השלים עם אי החזרתם של הקטינים לארה"ב בתום הביקור בארץ, כפי שתוכנן והוסכם בין הצדדים. ההסכם לא אושר על ידי בית הדין הרבני, וההסכמות שבמסגרתו היו זמניות בלבד, ונועדו להסדיר את המחלוקות בין הצדדים בדרכי שלום". בית המשפט קיבל את טענת האב שהמחשבה לחתום על הטיוטה התגבשה בזמן שאימו לקתה בהתקף לב, "ונבעה מתוך מצוקה גדולה ומתוך תקווה כי הדבר יניח את דעתה של הנתבעת ויגרום לכך שתיתן לו לפגוש את ילדיו".
כאמור, בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. אמנת האג נועדה לשם "כיבוי דלֵקה או עזרה ראשונה לשם השבת המצב לקדמותו", ציטטו השופטים פסיקות קודמות. "הסעד הניתן במסגרתה הוא סעד של חירום במקרי חטיפה. הוא נועד להיות סעד מהיר, דחוף ומיידי. כאשר ההורה שממשמורתו הורחק הקטין הסכים למעשה ההרחקה או השלים עימו, שוב אין צורך בעזרה ראשונה ובפעולה דחופה ומיידית של כיבוי דלקה. הורה שהשלים עם מעשה ההרחקה מבטא בכך שאין במציאות שנוצרה כתוצאה מהרחקת הקטין ממקום מגוריו הרגיל משום דחיפות ובהילות, המחייבות את הפעלת האמנה דווקא, לאלתר וללא דחייה".
השופטים התייחסו גם לסוגיה מעניינת מדיני חוזים: מהו תוקפה של חתימה שנערכה תחת לחץ. מי שחותם חותם, קבעו. "לא ניתן לקבל את עמדת בית המשפט קמא, לפיה חתימת האב על ההסכם לא יכולה להוות השלמה לאור המצב הנפשי הקשה שבו הוא היה מצוי. מצב נפשי כזה לא יכול לאיין את ההשלמה".
הקביעה הזו מזכירה את הדין העברי. המונח "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" פורשה כך שהכפייה, כל עוד אינה מגיעה לרמת אונס, אינה פוגמת ברצון המינימלי הנדרש לצורך התחייבות חוזית. ובלשונו של בית המשפט: "הלכה היא כי את חופש הרצון יש לפרש בצורה רחבה, וכי אין לראות בלחצים שונים, כלכליים, חברתיים או פוליטיים, כפוגמים בחופש הרצון החוזי ובלבד שאין אלו לחצים כבדים, הפוגמים בעצם הרצון המינימלי. אין די בהלך רוחו הסובייקטיבי של המשיב, בתחושותיו ובציפיותיו כדי להסיק שלא נתן הסכמתו להישארות המבקשת והבת בישראל, אל מול מעשיו המפורשים והגלויים".
השופטים הביאו בחשבון גם את העובדה שבני הזוג הם ישראלים במקור ומשפחותיהם המורחבות נטועות בישראל, וקבעו: נשארים בארץ.
