חמישה מתיישבים צעירים שנסעו השבוע לבית־אל דרך הכפר הפלסטיני עין־יברוד יצאו ממנו בשן ועין. מכוניתם נסקלה באבנים, והם נאלצו לנטוש אותה ולנוס על נפשם בעוד היא עולה באש. שום גורם רשמי או מוסרי לא גינה את המתקפה הרצחנית, למשל שר הביטחון או איזשהו יריב אופנהיימר. תקיפת יהודים הנקלעים למרחב פלסטיני נתפסת במחוזות הללו כעניין פולקלוריסטי כמעט, חוק טבע, כמו כלב הנושך אדם שפלש לחצרו או עכבר קל דעת שנטרף בידי חתול. מה הם עשו שם בכלל, מפהק עורך החדשות התורן, למה לא נסעו דרך הכביש העוקף?
הרב אליהו מאלי התגורר שנים רבות בבית־אל. לפני עשור וחצי, במסגרת לקחים שהפיק מההתנתקות, עשה את כל הדרך מגב ההר לשכונת עג'מי ביפו. הוא לא בא לגרש ערבים, הוא בא לקרב לבבות יהודים, ובאותה הזדמנות להעלות את תרומתו לעצירת הנהירה היהודית מיפו החוצה. מה יכול להיות לגיטימי וציוני מזה? תושבים ותיקים, שהיו בשלבי נטישה מתקדמים, ראו פתאום זוגות צעירים שמגיעים לעיר מבחוץ והחליטו להישאר. כיוון הזרימה התהפך.
ראש עיריית תל־אביב יפו, רון חולדאי, שהגינוי הרפה שלו לתקיפה נמהל בהבנה ללב התוקפים ("תוצאה של תסכול מתמשך של דור שלם של יפואים שלא יכולים להמשיך להתגורר בה"), היה אמור להעלות על נס את פועלו של מאלי. גם ראשי שלום עכשיו, מרצ ומפלגת העבודה. כל השנים הם קוראים למתנחלים "לחזור הביתה", אל ארץ ישראל הקטנה והריבונית, וזה בדיוק מה שהרב עשה: בנעוריו התגורר באזור חיפה, בצעירותו עבר להתנחל ב"שטחים", ובעשור החמישי לחייו ערך סיבוב פרסה גיאוגרפי וחזר "הביתה", אל תוך הקו הירוק. כלומר, הוא פעל בדיוק לפי תרשים הזרימה הגיאו־מוסרי של מטיפי חלוקת הארץ. אבל כל זה לא זיכה אותו בגילויי אחווה אחרי שהותקף השבוע בחוצות יפו בלי שמץ התגרות מצדו.
כל חברי הכנסת של השמאל דממו גם כשפורעים ערבים שאגו בהמשך הערב "מתנחלים הביתה". הם לא הנידו עפעף כשעמיתם סאמי אבו שחאדה, יו"ר בל"ד, גינה דווקא את "פרובוקציית המתנחלים". גם יריב אופנהיימר קבע שהיהודים אשמים. הרטוריקה שלו נגד יהודי יפו דמתה להפליא לרטוריקה נגד מיישבי סילואן. "עמותות וארגוני ימין שמנסים 'לייהד' את יפו הם שמפירים את האיזון העדין, לא דו־קיום הם רוצים, אלא שליטה וכוח", הוא אימץ אוטומטית את הנרטיב הבל"די. אפילו מאמר הוקעה אחד לא נדפס ב"הארץ", רק קריקטורה ניטרלית של יפו עולה בלהבות מתחת לכיתוב "אין כמו יפו בלילות". אי אפשר להבין ממנה מי תקף ומי הותקף. העיתון שמתמחה באיורי מתנחלים אלימים העניק חיסיון לפורעים הערבים. סדרת התקיפות האנטישמיות בירושלים נהנית שם אף היא מחיסיון דומה. יש הבנה גדולה ללבם של הפורעים.
זה מקומם, אבל קצת מרגיע. אין רע בלי טוב. תקרית יפו מספקת אישוש טרי לטענה הימנית העתיקה שהערבים לא רוצים אותנו בשום צד של הקו הירוק. פורעי יפו שצעקו השבוע "מתנחלים הביתה" הרי לא התכוונו שהרב מאלי יחזור לבית־אל, אלא שהוא יעוף לאירופה, לאפריקה ואולי בכלל לעזאזל. השמאל, שהשקיף על כך בדממה, אמנם אינו מזדהה עם המשאלה הגזענית הזו, רק מדחיק אותה כהרגלו וחושף מחדש את צביעותו. הוא מנתב אותנו להאג בשם הצורך להיאבק בפשעי הכיבוש והאפרטהייד בבית־אל, אבל בסתר לבו מפקפק כבר בצדקת ההיאחזות היהודית ביפו. המנגנון המוסרי המשובש שמוביל אותו לגנות את היהודים בכל חיכוך עם הפלסטינים, מעוור את עיניו גם במקרה של הרב מאלי. מפחיד לחשוב מתי הן בכל זאת ייפקחו, אם בכלל. עמוק בים?
