קשה לדעת מה היה קורה אילולא החליט נפתלי בנט להגיע ב־2005 לבנימין נתניהו, שהיה אז עמוק באופוזיציה. בנט, מיליונר צעיר אחרי אקזיט מדהים שעשה עם חברת ההייטק שלו ושל חבריו, סאיוטה, נקרא ללשכה על ידי חברתו איילת שקד, שעבדה שם קודם. השניים החליטו אז שנתניהו הוא המנהיג האולטימטיבי והתגלמות החזון של הימין, ולכן צריך לעשות הכול כדי להחזיר אותו לשלטון. בנט עבד קשה והריץ את נתניהו בפריימריס לראשות הליכוד באוגוסט 2007. אני זוכר אותו מארגן את הלשכה ואת האירועים כמו פלוגה צבאית, וזורק חצי מהעובדים הביתה. הכול נראה אז אידיאלי, גם לנתניהו.
עד שבא הפיצוץ הגדול בין נתניהו, בנט ושקד, שמקרין על היחסים בין הצדדים עד היום. אין טעם להיכנס לפרטי הסיפור שגרם לסכסוך. מבחינת נתניהו ובני ביתו בנט ושקד אינם ראויים כלל להראות את פרצופם בציבור. מאז 2008, כאשר עזבו את הלשכה, בנט ושקד הם יעד למתקפות של נתניהו. לפעמים החיסול מצליח. לפעמים לא, ואז העניין מתקבל בכעס גדול. ב־2013 כרתו בנט ושקד את ברית האחים עם יאיר לפיד וכפו על נתניהו למנות אותם לשרים בממשלתו, אף שנתניהו העדיף על פניהם את שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.
בבחירות 2015 מונו השניים לשרי החינוך והמשפטים. לנתניהו שוב לא הייתה ברירה אחרת. "למה מספרים שאני קובעת מי יהיו השרים?" שאלה אז שרה נתניהו בשיחה פרטית. "אם זה היה תלוי בי השניים האלה היו מקבלים את התיקים הכבדים האלה? הייתי נותנת להם לעשות עלינו סיבוב כזה?"
שלוש שנים עברו, בנט ושקד ירדו מעט מנכסיהם אבל הצליחו לשרוד בפוליטיקה, עד שנתניהו הוריד עליהם את המכה בבחירות אפריל 2019. מקמפיין הגעוואלד ועד שתיית המנדטים – נתניהו נאבק בפלטפורמה הפוליטית החדשה של בנט ושקד, והימין החדש לא עבר את אחוז החסימה. בבלפור שמחו בתחילה, אבל אז התברר שזו הייתה הצלחה אחת יותר מדי, ולמעשה נתניהו קדח חור בספינה שלו. מאז הבחירות ההן, שבהן הוא לא השיג רוב קואליציוני, אנחנו נגררים לבחירות בקצב של פעמיים בשנה.
היחסים המורכבים בין נתניהו ובנט לא השתנו עם השנים, אולי רק החמירו. נתניהו אמנם נאלץ לבלוע את בנט כשר ביטחון בנובמבר 2019, מחשש שיערוק לקואליציה של בני גנץ, אבל בהמשך הפחית בחשיבותו של המינוי, ואף לגלג עליו בקמפיין שניהל מול אנשי הציונות הדתית.
גם מסע הנקמה של יריבי נתניהו בא על חשבון כולנו. אני כבר מעדיף ממשלות ימין קשוחות על פני בחירות חוזרות ונשנות בגלל איבה וקנאה אישית בלבד
בנט לא השיב מלחמה שערה. משום מה, יש לו יראת כבוד לנתניהו וחשש של ממש מכל עימות איתו. מה שקרה ברביעי בערב הוא המשך המלחמה באותן דרכים ובאותו סגנון גס. זה התחיל בניסיון התקרבות בין השניים וכמה פגישות במעון ראש הממשלה, שבנט היה מנוע מלדרוך בו בשנים האחרונות, אבל הסתיים לפי שעה בירי בנגמ"ש הימני. נתניהו מתייחס לבנט כאל טירון, ועוד תובע ממנו לומר אמן. הוא דורש מבנט לתמוך בבחירות ישירות לראשות הממשלה, אף שלפני יו"ר ימינה עומדת אפשרות להיות ראש ממשלה בקרוב מאוד. בבחירות ישירות כאלה, כמו שנתניהו מבקש, בנט יהיה סטטיסט ויראה את נתניהו מתמודד בכלל מול לפיד. אם נתניהו ינצח בבחירות הללו – שלקיומן אין כמעט שום סיכוי – בנט יקבל אותו כראש הממשלה. זאת לאחר שיו"ר ימינה ניהל מערכת בחירות שלמה רק לפני כמה שבועות וטען שנתניהו נכשל בגדול ואינו ראוי לתפקידו.
נפתלי בנט מתקשה להשתחרר מהאחיזה הזו של נתניהו. מי שרוצה להיות מנהיג לאומי צריך היה להתייצב מול נתניהו ולומר לו: "אדוני, נכשלת, אתה עצמך מודה בזה. אין לך קואליציה. ההתנהלות שלה הרסה לך את כל הסיכויים. אנא החזר את המנדט לנשיא ותן לי להרכיב ממשלה חדשה, עם שותפים אחרים מהימין ומהמרכז". אבל בנט לא עשה את הצעד הזה. עדיין.
החברים שהפכו ליריבים
אילו היו אלה קרבות אישיים בין אנשים פרטיים, פוליטיקאים זוטרים או אנשי ציבור זניחים, אולי לא הייתה לנו בעיה עם זה. אבל המאבקים האלה מערערים את היסודות שהקמנו כאן לאורך שנים, את התקציב, את הדמוקרטיה, את הליכי הבחירות המסודרים ואת אמות המידה המוסריות. כל מערכות הבחירות שהיו כאן בשנתיים וחצי האחרונות הן סביב אישיותו של נתניהו. רק ביבי, רק לא ביבי. ישראל הולכת לקלפי פעם אחר פעם, מבזבזת מיליארדים ולא משיגה הכרעה וממשלה יציבה בגלל היחסים שעלו על שרטון בין נתניהו למי שהיו עוזריו ושותפיו הפוליטיים. פעם זה נפתלי בנט, פעם זה אביגדור ליברמן, פעם גדעון סער, פעם בני גנץ ופעם חבר מזדמן אחר.
גם מסע הנקמה של יריבי נתניהו בא על חשבון כולנו. אני כבר מעדיף ממשלות ימין קשוחות ואסוניות על פני בחירות חוזרות ונשנות. מדינה מתפרקת ובחירות בגלל איבה וקנאה אישית בלבד הן בלתי נסבלות בעיניי. בבחירות מועד א', אפריל 2019, היו לנתניהו 65 מנדטים. הוא היה יכול להקים ממשלה ימנית יציבה, נורמלית ועובדת. ליברמן המציא אז איזו התנגדות לחוק הגיוס ונשאר בחוץ. בשיחות פרטיות חשף ליברמן את הסיבה האמיתית. "נתניהו רצה להכניס אותי, את הבן שלי ואת החתן שלי לבית הסוהר", הוא סיפר. לך תבנה מדינה עם ארגומנטים כאלה.
היום זה גם גדעון סער שנתניהו דחה לאורך שנים, וכעת הוא עונה לו בחיוכים וקריצות בכנסת מאחורי גבו, אחרי התבוסה בהצבעה ביום שני. איש מחבריו לשעבר של נתניהו לא רוצה להעניק לו את המנדט ה־61, שאיתו הוא יצליח להישאר בלשכת ראש הממשלה בזמן שמשפטו מתנהל ברחוב צלאח א־דין. נתניהו הופך עולמות כי הוא יודע היטב מה משמעות הפרידה מרחוב בלפור בתקופה כזו. לכן גם אחרי ארבע מערכות בחירות הוא לא מוותר, ומחזיר לשולחן את רעיון הבחירה הישירה. אבל החברים לדרך שהפכו ליריביו המרים רוצים אותו בפנים, בתוך הדיונים בבית המשפט המחוזי, ומחוץ לבית ראש הממשלה. אצל חלקם המשטמה כה גדולה עד שבסתר ליבם הם מייחלים לראות אותו בכלא. עד כדי כך. אין שמחה כשמחה לאיד.
