בזמן שהשיח הציבורי מדשדש שוב בחישובים קואליציוניים ובשאלת רע"ם כן או לא, תשומת הלב מוסטת מהשאלות החשובות שצריכות להטריד אותנו. דוגמה בולטת לנושא כזה היא החוב הלאומי של ישראל, שהולך ותופח.
טריליון שקלים. כלומר, אלף מיליארד. זהו היקפו של החוב, על פי הדו"ח שפרסמה בשבוע שעבר יחידת ניהול החוב הממשלתי באגף החשב הכללי (ליתר דיוק, הדו"ח נוקב במספר 984 מילארד). מטבע הדברים, החוב גדל בתקופת הקורונה באופן משמעותי; כעשרים אחוזים ממנו נוספו רק בשנה האחרונה. היחס בין החוב הממשלתי לתוצר הלאומי הגיע לכ־73 אחוזים, עלייה מ־60 אחוזים בשנה שעברה. הנתון הזה מצביע על העומס שמטיל החוב הלאומי על הכלכלה הישראלית.
ההוצאות העודפות שנבעו ממשבר הקורונה, מומנו באמצעות הלוואות ממשלתיות. כשמדינת ישראל חילקה עשרות מיליארדי שקלים בדמי אבטלה, מענקים, סיוע לעסקים, הוצאות בריאות, תוספות למערכת החינוך והוצאות רווחה – היה צורך לממן איכשהו את כל זה. הקופה הממשלתית הידלדלה במיוחד גם משום שאזרחים ועסקים שלא עובדים גם לא משלמים מיסים. למדינת ישראל לקח עשור לרדת מרמות החוב הגבוהות ששררו פה בעשורים הקודמים, ולהגיע ליעד של כ־60 אחוזי תוצר, אבל שנה אחת של משבר החזירה אותנו עשר שנים לאחור.
במשרד האוצר סבורים שאת החוב הזה חייבים לצמצם ומהר. "צריך לדאוג שעומס החוב על הילדים שלנו יפחת", אמר החשב הכללי יהלי רוטנברג. "כל שקל שהולך לתשלום ריבית לא הולך לדברים אחרים שאפשר לממן".הוא גם פירט את שתי הדרכים לעשות זאת: לצמצם את החוב ולהגדיל את התוצר.
במקום להודות שדמי האבטלה הם כרגע הבעיה ולא הפתרון, בביטוח הלאומי ובשירות התעסוקה מציעים לפזר עוד כסף ולהגדיל ולהאריך אותם
צמצום החוב יקרה באמצעות הקטנת הוצאות המדינה מחד גיסא, והעלאת מיסים מאידך גיסא; שני צעדים נדרשים שעדיין מחכים לממשלה אמיצה (או לממשלה בכלל), שתחולל את השינוי. הגדלת התוצר תבוא מצעדים מעודדי צמיחה, ויש הרבה כאלה בקנה: רפורמות מיסוי ורגולציה, שיקלו על עסקים חדשים לקום ועל עסקים קיימים לפעול. ככל שאלה יצמחו, כך הכלכלה תשגשג איתם. אך כפי שמזהירים המומחים לא מדובר בתהליך מהיר: החוב צפוי להישאר גבוה בשנים הקרובות. במיוחד אם הממשלה תרצה להמשיך ללוות את התאוששות המשק, ולנקוט צעדי מדיניות שונים כדי לעודד את שוק העבודה.
הופכים את החירום לשגרה
גידול דרמטי בחוב הלאומי, בצל הקורונה ואילוציה, איננו תופעה ישראלית כמובן: מדינות רבות נאלצו השנה להגדיל את חובן. חלקן נמצאות ברמות חוב גבוהות מאוד, כמו ארה"ב עם יחס חוב־תוצר שמגיע ל־131%, איטליה (162%) וצרפת (119%). ממשלות, ככלל, עובדות בגירעון ומוציאות באופן קבוע יותר משהן מכניסות. כך היה במדינת ישראל מאז הקמתה וכך במדינות רבות, כולל העשירות שבהן.
חוב הוא כלי לגיטימי למצבי משבר, ובזמן משבר בסדר גודל שחווינו אין כמעט דרך להימנע מהגדלתו. אבל ההצדקה להמשיך ברמות חוב גבוהות גם לאחר סיומו, ולמעשה לחיות מעבר למידותינו, אינה ברורה. כשמדינה מתמודדת עם קושי גדול, וההערכה היא שבהמשך תבוא צמיחה גדולה, אפשר וצריך לשעבד את העתיד כדי לשפר את ההווה. במידה רבה, זו הייתה ההצדקה להגדלת החוב במשבר הקורונה. כך גם במקרה של מלחמה גדולה, שמאיימת על הקיום ודורשת משאבים רבים. אבל הצד השני של המשוואה הוא שבזמנים טובים צריך לנצל את ההזדמנות כדי לחסוך ליום סגריר. ובחלק הזה, ממשלות רבות בוחרות שוב להעדיף את ההווה.
המדיניות הזו, של העלאת החוב בזמן משבר או מלחמה והורדה מהירה שלו בעת שגרה, הייתה מקובלת במשך זמן רב. ארה"ב התנהלה כך במשך מאתיים שנה. החוב שלה האמיר בזמן המלחמות הגדולות – מלחמת העצמאות, מלחמת האזרחים ושתי מלחמות העולם – אבל בין המלחמות היא החזירה אותו במהירות לרמות נמוכות. אבל מאז שנות השבעים החוב האמריקני עולה בהתמדה, בעיקר בגלל תוכניות ממשלתיות. תוכנית "החברה הגדולה" של הנשיא ג'ונסון בשנות השישים הרחיבה לממדים עצומים את מדיניות הרווחה האמריקנית. גם ההתעצמות הצבאית בתקופת רייגן בצל המלחמה הקרה הגדילה מאוד את החוב הלאומי של ארה"ב. בעשורים האחרונים הוא מצוי בהשתוללות חסרת תקדים, ותוכניות הסיוע שבאמצעותן טראמפ וכעת ביידן חילקו לציבור האמריקני קרוב לחמישה טריליון דולר, יביאו אותו לסחרור גבוה יותר.
מאז המשבר הפיננסי של 2008, רמות החוב הממשלתי בכל מדינות העולם גדלו. בתחילה היה זה בשל הצורך לנקוט צעדים מול המשבר, אבל גם אחריו מדינות התמידו בחוב הגבוה שלהן בגלל הריבית הנמוכה. הריבית העולמית נמצאת בשפל כבר יותר מעשור, ואחת ההשלכות לכך היא שחוב ממשלתי הפך זול הרבה יותר מבעבר. בנימין נתניהו, שהיה שר אוצר בראשית שנות האלפיים, זוכר שמדינת ישראל שילמה ריבית של כחמישה אחוזים על החוב שלה. בשנה האחרונה, לעומת זאת, שילמה המדינה ריבית של פחות מאחוז. בחלק מהמקרים הריבית אפסית ממש, כאשר החלופה למשקיעים היא ריבית שלילית ואפילו ריבית של אפס אחוזים היא דרך לשמור על ערך הכסף. ואכן, השנה שמענו את המסר הזה שוב ושוב: כשהריבית כה נמוכה, אין סיבה שלא לקחת הלוואות.
רמות החוב אמנם תפחו כתוצאה מהקורונה, אבל ברבות מהמדינות המפותחות הן גבוהות באופן קבוע; לא רק כדי לעמוד באירוע חריג כמו מגפה עולמית ומשבר כלכלי, אלא גם כדי לממן הוצאות ממשלתיות באופן שוטף. גם בישראל נכנסנו למשבר הנוכחי עם רמות חוב גבוהות יחסית – גירעון שוטף של כ־50 מיליארד שקל בשנת 2019, ששימש לא כדי להתמודד עם משבר אלא כדי לחלק הטבות שונות לציבור.
אבל יש מי שלוקחים את העניין הזה רחוק מדי, וקוראים להגדיל את החוב כאסטרטגיה לגיטימית למימון שלל תוכניות. אמר זאת מפורשות יאיר לפיד. "המימון של הניו־דיל הישראלי", אמר יו"ר יש עתיד בסרטון שפרסם לפני הבחירות, "לא יוכל להיות מהעלאות מיסים ולא בקיצוץ בשירותים החברתיים. הוא יצטרך להיות בהעלאה של יחס החוב־תוצר לאזורי ה־80%. זה לא אידיאלי", הוסיף לפיד, "אבל זה עדיין מתחת לממוצע ה־OECD". כי תמיד כדאי להידמות לגויים, גם בענייני חובות והלוואות. גם במצע של מפלגת מרצ מוצע לממן את התוכניות השאפתניות בהעלאת יחס החוב־תוצר לכ־80 אחוזים. בעצם כל מפלגה שהציעה להגדיל הוצאה ממשלתית כלשהי – על חינוך לגיל הרך, בניית כבישים או ישיבות – בלי להציג מקור תקציבי חלופי, למעשה הציעה להגדיל את החוב הלאומי. נדיבות על חשבון הדורות הבאים היא נחמדה במיוחד.
גישה כזו, שהופכת את החריגה לשיטה ואת ההתנהלות בחירום לדרך חיים, היא תמוהה והרסנית. גם אם יש הצדקה לנטילת הלוואות במקרה של השקעות עם תשואה גבוהה, פחות ברורה ההצדקה במקרה של פיזור מתנות לציבור. למרבה הצער, החלטות אלו לא מתקבלות משיקולים לאומיים ארוכי טווח, אלא משיקולים פוליטיים רגעיים.
אכן, בינתיים הריבית הנמוכה מצמצמת את הנזקים של הגדלת החוב, אבל ההרגל הרע משתרש. יבוא יום והריבית תעלה, וכשזה יקרה יהיה קשה להחזיר את הגלגל לאחור. בעשור האחרון הריבית הייתה אפסית כאמור, בתחילה בעקבות המשבר הפיננסי, ובהמשך בגלל היעדר לחצים אינפלציוניים. בנקים מרכזיים בעולם הותירו את הריבית נמוכה, אפילו אפסית, ולא הייתה להם סיבה להעלותה.
להיעדר האינפלציה בעשורים האחרונים יש סיבות רבות. אחת מהן קשורה לשינויים בכלכלת סין ולגידול בסחר הבינלאומי. כשסין פתחה את שעריה לעולם והתחילה לייצא סחורות זולות לכל פינה בתבל, הדבר שמר על המחירים נמוכים. המעבר בסין מהכפרים לערים שימר את כוח העבודה הזול ואת כושר הייצור ההמוני. שכלול יכולות התובלה הימית אפשר את שינוע הסחורות בזול לכל העולם. במקביל, דור הבייבי־בומרס התקרב לשנות הפרישה וחסך הרבה לקראתן, מה שתרם לשיעורי ריבית נמוכים, כשבנקים מרכזיים ביקשו לעודד השקעה.
כעת שני התהליכים האלה מתכנסים כנראה לקראת סיום: הבייבי־בומרס יוצאים לפנסיה, מפסיקים לחסוך ומתחילים לחיות מהחסכונות; גם המעבר מהכפרים לערים בסין מתקרב כנראה למיצוי, ולא בטוח שכושר הייצור שלה ימשיך להיות זול במידה שהכרנו. שני השינויים האלה עשויים להביא להגדלת הלחצים האינפלציוניים, לצד תמורות אפשריות אחרות שקשה לנו לצפות כיום.
אם האינפלציה תרים את ראשה שוב, הכלי המרכזי שיעמוד לרשות הבנקים המרכזיים כדי להתמודד איתה הוא העלאת הריבית. זו תביא להעלאת הריבית ארוכת הטווח, ובסופו של דבר תשפיע על גם על החוב שמדינת ישראל צריכה להחזיר. גם אם החוב הנוכחי הוא בריבית נמוכה, כמה שנים לאחר ההלוואה תצטרך ישראל לשלם את איגרות החוב שהנפיקה. כדי לעשות זאת היא תיטול הלוואות חדשות, ולמעשה תגלגל מחדש את החוב. אם החוב החדש יהיה בריביות גבוהות יותר, הדבר ישפיע על כושר ההחזר של המדינה, שתמצא את עצמה עם חוב גבוה ויקר, שיכביד מאוד על התקציב שלה.
כבר היום, ההוצאות על הריבית מגיעות לכ־38 מיליארד שקלים בשנה. חִשבו על מספר בתי החולים, בתי הספר והטנקים שאפשר לקנות בסכום הזה, ותבינו מה המחיר שמדינת ישראל משלמת כבר כעת – בסביבת ריבית אפסית – על החוב שלה, ומה יקרה אם הריבית הזו תוכפל, תשולש או למעלה מכך.
כלוב של זהב
בשבועות האחרונים כלבלב מצויר מבשר לנו במהלך הפסקת הפרסומות בטלוויזיה, שהביטוח הלאומי "מבאסים" כי הם נותנים לבעלים שלו מענק על חזרה לעבודה, ועכשיו הוא כבר לא מבלה איתו בבית. "מענק חזרה לעבודה", שנועד לעודד עובדים לחזור לעבודתם, ניתן למי שהיה מובטל בשנה האחרונה וחזר כעת לעבודה בשכר נמוך משהרוויח לפני המשבר. מדובר בסכומים שמגיעים לאלפי שקלים, למשך ארבעה חודשים. גם שירות התעסוקה יצא עם מודל משלו, והוא מציע להאריך את דמי האבטלה אחרי חודש יוני, אמנם לתקופה קצובה ומקוצרת ובהבחנה לפי גיל ומצב משפחתי, כדי – שוב – לעודד מובטלים לחזור ולעבוד.
אבל מסתבר שהמובטלים לא כל כך מתרשמים מהתוכניות השונות ומהכלבלבים הטלוויזיוניים החמודים, והם מעדיפים דווקא להישאר בבית. בישראל יש כחצי מיליון מובטלים, כולל כאלה שאינם עובדים באופן זמני בגלל מגפת הקורונה, אבל באופן מפתיע, בחודש שעבר נמדד מספר שיא של משרות פנויות. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחודש מרץ היו בישראל כ־112.5 אלף משרות פנויות, שעסקים לא הצליחו לאייש. שימו לב: זהו המספר הגבוה ביותר של משרות פנויות שנמדד על ידי הלמ"ס, מאז שהיא החלה לבדוק את הנתון הזה.
בעיקרו של דבר זוהי תופעה חיובית; עדות לכך שהמשק מתאושש, ושעסקים חוזרים לעבוד במלוא הכוח ומחפשים עובדים. אבל זו בעיקר תופעה מפתיעה נוכח מאות אלפי המובטלים. עיקר הגידול במשרות הפנויות הוא בענפי האירוח והמזון. מסעדות, בתי קפה ובתי מלון משוועים לידיים עובדות, משום שעובדיהם פשוט לא רוצים לחזור מחל"ת. צעירים וסטודנטים שעבדו במשרות זמניות ובמלצרות, מקבלים כעת חלק ניכר משכרם הקודם, רק בלי החלק המיותר ששמו עבודה. הפיתוי להישאר במצב הזה, להשקיע בלימודים ולסיים את הסמסטר בלי עבודה מכבידה על הראש, פשוט גדול מדי. דמי האבטלה, המובטחים עד סוף יוני, הפכו מרשת ביטחון לכלוב של זהב, ולחסם בפני החזרה לשגרה.
בינתיים התברר שהאבטלה ירדה כעת מתחת לעשרה אחוזים, ועל פי החוק במצב כזה יש להפחית 10% מדמי האבטלה. ובכל זאת, שר האוצר ישראל כ"ץ הנחה את מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי שלא לעשות זאת, והודיע כי הוא מתכוון להביא עד יוני "תוכנית כוללת לתעסוקה המשכית". כ"ץ מתעקש להמשיך את דמי האבטלה, אולי גם אחרי יוני, אף שברור שהם יוצרים תמריץ בעייתי שגם מענקי החזרה לא הצליחו למתן.
בביטוח הלאומי ובשירות התעסוקה, שבתחילה טענו כי אין באמת תופעה נרחבת של מובטלים המסרבים לחזור לעבוד, מציעים עכשיו לפזר עוד כסף ולהגדיל ולהאריך את דמי האבטלה, במקום להודות שהם כרגע הבעיה ולא הפתרון. החסרונות בתמריצים שנוצרו בעקבות דמי האבטלה, דווקא עכשיו כשהמשק בדרך ליציאה מהשגרה, עולים על היתרונות שבהם ומעוותים את המספרים האמיתיים.
קשה לדעת מי באמת מתקשה כרגע למצוא עבודה, ואיזה סוג של עזרה אפשר להעניק לו. המובטלים הצעירים אולי חושבים שכאשר דמי האבטלה יסתיימו הם יוכלו למצוא עבודה במהירות ובקלות, אבל אין שום הבטחה כזו. מספר המובטלים גדול ממספר המשרות הפנויות, ואשליית רשת הביטחון איננה מיטיבה עימם לטווח הארוך. כרגע יש להם שכר בלי עבודה והם חיים את החלום, אבל ייתכן שבקרוב לא יהיו להם לא שכר ולא עבודה, והחלום יהפוך לבלהות.
