החבר'ה בסניף קראו להם "הגמדים". לא משנה באיזו שעה של היום או הלילה חטפנו דוּדא לבייגלה או לסופגניות, הבנים היו נוסעים לגמדים – מאפייה קטנה בפינת רחוב ביפו, העיר הסמוכה לעיר מגורינו. טרי־טרי, חם מהתנור, ובניגוד למאפיית אבולעפיה המיתולוגית – גם כשר. בפעם הראשונה שהצטרפנו אליהם לזלילת לילה הופתענו לגלות שגובה הגמדים חוצה את המטר־שבעים. הכינוי שלהם, התברר, הוענק להם בזכות עבודתם החרוצה לאורך הלילה, בתקופה שחנויות נוחוּת ורשת AM:PM לא נכנסו אפילו לרשימת החלומות של אזרחי ישראל. הגמדים גם הקדימו את רולדין בכישרונם למתוח את ההכנסות של חנוכה מכסלו ועד לחשוון הבא, ואפילו בלי להפקיע מחירים.
יפו הייתה ועודנה חבל הטבור המחבר בין בת־ים לתל־אביב; הפרוזדור שחצינו על גלגלים בדרך לקניות בעיר הגדולה, או לסרט בדיזנגוף סנטר בואכה קולנוע לב. אבל היו ליפו גם סגולות משל עצמה. אליה נסענו לבדיקת דם או לעקירת ציפורן (אל תשאלו) בסניף המחוזי של קופת חולים "ההסתדרות", עוד לפני שהתפתחה ל"כללית". משם קפצנו לקנייה חגיגית ב"סמי בורקס" המיתולוגי, או כדי לשנורר בחנויות לקראת שוק פורים. האפשרויות הקולינריות של העיר שחודרת כמו יין לדם התרחבו לימים לפרוזן יוגורט ראשוני, וגם לגלידה מסטיק – אירוע דביק שבהחלט היה אפשר לוותר עליו.
את היופי האמיתי של יפו מצאנו בעיר העתיקה. לשם לקחנו את החניכים כדי לחפש את המטמון בין סמטאות המזלות; שם ישבנו שעות לבהות בים המתנפץ על קירות האבן. את המציאוֹת הלא נחוצות שלפנו בשוק הפשפשים; את שירי האהבה לעיר שאגנו בכל פעם שעברנו עם הילדים בכיכר השעון בטיול שורשים. השחפים על המזח עפו מרוב בהלה והים השתתק בתגובה, אבל אנחנו לא ויתרנו על כיסופי האהבה. שם, בעיר הקסומה הזו שמשלבת אבני חומה ירושלמיות עם ריח שללם של הדייגים, התענגנו על החגיגה המוזיקלית ב"לילות יפו" מדי קיץ. בהתחלה עם החניכים, בהמשך עם החבר ובסוף עם הילדים, עד שכבר נהיה לנו רחוק מדי והפסקנו להגיע.
ושם, בעיר האהובה הזו, גם נשבר לנו הלב. מהומות אוקטובר 2000 הביאו למסכים שלנו יפו מסוג זר, מנוכר. פתאום העיר השכנה – שהייתה הבית של החברות מהחטיבה, שתושביה היהודים והערבים הגיעו לקניות בעירנו־שלנו כשם שאנחנו ביקרנו בעירם־שלהם – החלה לבעור.
בהולנדית זה נשמע פחות טוב
זה היה ככה בשוליים, כמעט בלתי נראה. אינתיפאדה גדולה עמדה בפתח, ובמקום מגורינו הנוכחי ליקקנו את פצעי התופת מכבישי הדמים ומרחובות ירושלים הסמוכה. אבל על המרקע הופיעה פתאום תמונת ילדותנו מושחרת ומחוללת. יפו לבשה רעלה, אספה אבנים ויידתה אותם לעבר קו 18 – האוטובוס שלנו, שיצא מהתחנה הביתית שלנו ולקח אותנו לשבוע הספר בכיכר מלכי ישראל או לנסיעה מסעירה ברכבת מתל־אביב לחיפה ועד בכלל. שדרות ירושלים – הדרך המרכזית החוֹצה את העיר הקרובה לליבנו – התרוקנו למשך ימים ארוכים. אף נהג דן לא הסכים לסכן את חייו ולעבור שם. תושבי בת־ים ושאר הדרומיים נטולי הרכב הפרטי נותרו מנותקים מתל־אביב. כאן, בחבל בנימין, היו לנו כאבי הלב המקומיים שלנו, אבל שבעים קילומטר מהבית בערו השורשים. ואנחנו ניסינו להבין, אנחנו עדיין מנסים.
עמותת "מאירים ביפו" הוקמה שמונה שנים אחר כך. הרב אליהו מאלי וחבריו הגיעו לעיר כשהאינתיפאדה ההיא כבר שככה. באוקטובר 2000 לא היה ביפו גרעין תורני, גם לא ישיבת הסדר. היו שם היהודים המסורתיים והחילונים והדתיים של תמיד; וגם הערבים המסורתיים והחילונים והדתיים של תמיד. אבל פתאום העימות הרך הפך למאבק לאומי נטול מסכות. שם, בלב יפו, בעיר החוסה תחת עיריית תל־אביב, קראו לגירוש יהודים, לפגיעה בהם, ולפדיית פלסטין בדם ובאש. בלי מסננת, בלי פילטרים. זה לא הסתכם במכות, אלא הידרדר עד להשלכת בקבוקי תבערה.
השבוע הכו בעיר הזו קשות את הרב מאלי ואת מנכ"ל ישיבת ההסדר ביפו, משה שנדוביץ. בריאיון רדיופוני דחקו המגישים בשנדוביץ להודות שרכישת הקרקעות נועדה לייהד את העיר; שהגרעין הפועל ביפו שואף לבסס בה רוב יהודי. אבירי הטיעון הדמוגרפי, שהחלו את קריירת השמאל שלהם בשאיפות לדו־קיום וסיימו אותה בדאגה נוגעת ללב מפני היגררות למדינה דו־לאומית, לא הסכימו לקבל את הסבריו כשטען שהישיבה פעילה התנדבותית בכל המגזרים ביפו, ומסייעת לחלשים מכל דת, גזע ומין, במטרה לחזק את העיר ולא להחליש אותה; לקבע את הדו־קיום, לא להפר אותו. שנדוביץ פירט, אבל לא היה מי שיקשיב. השמאל רוצה את התיקון הדמוגרפי כשהוא במכנסי דגמ"ח וכובע טמבל, לא כשהוא חובש כיפה, לובש ציצית ומעוטר בזקן.
יאיר שלג, ידידי ובן עיר הולדתי, ביקש בטורו השבוע באתר מקור ראשון ללמד זכות על הפורעים הערבים של יפו. כשהוא מבחין בין המהומות של ערבים בירושלים ("אנטישמיות לשמה") ובין אלה של עיר הנמל המושבתת, טען שלג כי אף שאלימות אסורה תמיד, לזו של יפו יש הסבר. "אלימות שתלויה בדבר", הוא קרא לה. בטל הדבר, בטלה האלימות.
כמו טיעונים אחרים שנשמעו בהקשר הזה, גם כאן מסתתרת הסברה שאילו רק לא יבקשו יהודי יפו להתרחב ולרכוש קרקעות, ממילא תיפסק האלימות. אירועי אוקטובר 2000 מלמדים אחרת. שם לא דיברו על יפו כיחידה עצמאית, אלא התחברו היטב למסר ההתקוממות בירושלים וברמאללה, בחיפה ובג'נין. הם לא הבחינו בין אנטישמיות קלאסית לשנאה התלויה בדבר. הם דיברו על זהות לאומית שהתערבבה בה היטב שנאת יהודים וישראלים, תוך רצון לראות אותנו בצד העמוק יותר של הים התיכון.
יפו נהנית ממגוון אנושי ותרבותי עשיר. יש לה ריח משלה, צבעים משלה, צליל מיוחד רק לה. אבל יש מי שמסכן את קיומה ושפיותה, והוא לא מהצד של המתיישבים היהודים. אירועי השבוע צריכים להישפט תחת הקטגוריה המדויקת שלהם: ניסיון לרצח. שיח האשמת הקורבן היהודי שהתקבע פה צריך להיעקר מהשורש לפני שיהפוך לנרטיב המקובל בקרב קהילות שונאי ישראל. בית הדין בהאג לא היה יכול לנסח את כתב האישום הזה טוב יותר, אבל אם רק נתמיד בהפניית האצבע המאשימה ל"מתנחלי יפו", נשמע בקרוב את אותן האשמות ממש, הפעם בהולנדית.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
