דקות ספורות אחרי שנפתלי בנט הודיע שימסור הצהרה לתקשורת בשעת צפיית השיא של המהדורות בטלוויזיה, אור ליום חמישי, הגיעה הודעה דומה מהליכוד. זה היה הדבר הכי קרוב לעימות בשידור חי בין מי שבעוד שבועיים עשויים להיות ראש הממשלה ויו״ר האופוזיציה, ובסדר הזה.
נתניהו אמנם מחזיק עדיין במנדט להרכבת הממשלה, אבל זנח את הניסיונות להקים קואליציה. גדעון סער ובצלאל סמוטריץ' היו ונותרו המכשול בדרך לממשלתו השישית, אך מתקפות הליכוד מוקדשות אך ורק לבנט. לא רק מתוך ההרגל המגונה והאובססיה המפורסמת של דיירי הבית בבלפור, אלא גם בהבנה שיו״ר ימינה אמנם אינו מונע מנתניהו להקים ממשלה, אך עושה משהו חמור עוד יותר מבחינתו: מאפשר אלטרנטיבה.
הביטויים הקשים שנתניהו הטיח בבנט הם כבר מזמן לא חיזור; אולי ניסיון להשפיל, ובעיקר מאבק על דעת הקהל בימין. אלא שבימינה פחות מתרגשים מתמרונים תקשורתיים טקטיים. לאירוע הקואליציוני המתגלגל תהיה תמונת סיום שתקבע את הנרטיב. בין שתוקם ממשלה עם לפיד ובין שבנט יחבור לליכוד בדרך לבחירות החמישיות, איש לא יזכור את פיתולי הדרך.
ראש הממשלה יודע שהתרחיש הטוב ביותר מבחינתו כרגע הוא בחירות חמישיות, רצוי בשיטת הבחירה הישירה. כדי להגיע לשם הוא מנסה לסכל בכל דרך את האפשרות הריאלית שבצד השני תוקם ממשלת בנט־לפיד. גם כשאינו מצליח להרכיב ממשלה משל עצמו, הוא מאמין שביכולתו למנוע הקמת ממשלה אחרת, ודאי כשהיא רבת סתירות וניגודים כמו זו שמציע כעת הגוש להחלפת נתניהו. בנט ולפיד אמנם חדורי מטרה ומתואמים כלפי חוץ במסרים ובשיח האחדות, אבל מאחורי הקלעים נרשמו השבוע כמה רגעי שבירה במשא ומתן החשאי שמנהלים הצדדים. עדות לכך הייתה בפקפוק הזהיר והפומבי שהשמיע שלשום בנט בדבר הסיכויים להקמת ממשלה כזו.
לפיד משוכנע שהיה נדיב מאוד, אולי נדיב מדי, כשהצהיר כבר בפתיחת השיחות שיוותר על הראשוניות ברוטציה. אוסף הדרישות הנוספות של בנט – פריטטיות עם יתרון קל לימין, ושליטה בכל המשרדים האידאולוגיים – נתפס בעיניו כחזירות. בנט מצידו חושב שלפיד אינו מפנים את עוצמת הוויתור והסיכון שהוא לוקח מול בסיס המצביעים שלו בבואו לממשלה עם מרצ והעבודה שתישען על תמיכת הרשימה המשותפת. המרחב שבין שני אלה הוא המגרש שנתניהו ישחק בו. ראש הממשלה ינסה למנף ולחדד כל אחת מנקודות התורפה הרבות בדרך לממשלה המגוונת מדי שעשויה לקום כאן.
אבל אם המאמצים ייכשלו, ונתניהו אכן ישתכנע שממשלת בנט־לפיד קום תקום, הוא עשוי להסכים לוויתורי הדקה התשעים שפסל עד כה – נשיאות או ממשלת חילופין קצרה שבראשה ייטול את ההובלה – לשנה – בכיר אחר בגוש הימין: בנט, סער או חבר אחר בליכוד, באופן שיאפשר לסער לשוב לגוש ולהקים ממשלת 65.
בתרחיש כזה, של נשיאות או רוטציה, נתניהו היה מעדיף לראות את יריב לוין כיורשו־מחליפו. רק עליו ועל נאמנותו הוא סומך. אם הוא מסוגל להפקיד את ראשות הממשלה כפיקדון בידי אדם כלשהו, אזי רק בידי יו״ר הכנסת ואיש סודו. בכירי הליכוד האחרים נלהבים לכך פחות: ברקת ידרוש בחירות בקרב המתפקדים, ישראל כ"ץ ירצה להביא את ההכרעה לחברי המרכז. גם יולי אדלשטיין, מירי רגב ואולי אפילו אמיר אוחנה לא יאפשרו לנתניהו להמליך יורש אחר על פניהם.
ויש תרחיש נוסף של הדקה התשעים גם בצד השני: אם נגיע לערב השבעת ממשלת בנט־לפיד, בנט וגם לפיד ישמחו לא להישען על קולות הערבים. הימנעות של סמוטריץ' או של הפלג הליטאי ביהדות התורה תספיק להם כדי שלא יזדקקו לחסדי מנסור עבאס או אחמד טיבי. הטיעון שישמיעו בפני סמוטריץ' הוא בדיוק הטיעון שהוא עצמו שוטח כעת ברהיטות – מוכרחים למנוע מממשלה בישראל להישען על המפלגות הערביות.
לחרדים תוצע ועדת הכספים תמורת הימנעות. הם יישארו באופוזיציה. נוח להם ונוח לליברמן. תפקידי שרים הם מעולם לא התלהבו לקחת. ליצמן עצמו, שכתב אישום מרחף מעליו, כבר חשב מזמן שסיים את הפרק המיניסטריאלי בקריירה שלו.
זו אולי הסיבה להופעה החריגה של נתניהו השבוע בחדר סיעת יהדות התורה, ליצמן מימינו, גפני משמאלו, כיפה שחורה לראשו. הביקור הזה נולד כדי לפתור את מחלוקת הקרדיטים בסיעה החרדית האשכנזית על ביטול הגבלות הקורונה בהילולת ל"ג בעומר בהר מירון. נתניהו ניצל גם את הבמה הזו כדי לנסות לבצר את התמיכה בו בקרב החרדים, אבל הרגעים המעניינים היו בהמתנה לבואו. אחד מחברי הכנסת בסיעה מהצד הליטאי הציע לדרוש מנתניהו לוותר: אם הוא לא מצליח להרכיב ממשלה, שייתן את האפשרות למישהו אחר מהליכוד. חבר כנסת אחר, מאגודת ישראל החסידית, הצטרף והביע אף הוא תמיכה ברעיון. אבל גפני וליצמן דרשו להפסיק את הדיון במקום. כשנתניהו הגיע אמר לו אחד מהחברים בישירות: התחושה שלנו היא שאתה לא מתאמץ מספיק.
הראשון להבין שאין ביכולתו של נתניהו להקים ממשלה היה בנימין נתניהו עצמו. הצעת הבחירה הישירה והתבוסה בהצבעה על הוועדה המסדרת רק חשפו את המצב הפוליטי העגום שהתחוור לו כבר בימים שאחרי הבחירות. בשבוע הראשון הוא התכנס בביתו ולא הופיע בציבור ובתקשורת. אווירת הנכאים בבלפור השפיעה גם על רצף השגיאות הפוליטיות הלא אופייניות. בסבבים הקודמים הגיב נתניהו באופן מהיר ומדויק באמצעות ביצור גוש הימין ביממה שלאחר הבחירות, ובכך סיכל הקמת כל ממשלה אחרת; הפעם הוא נותר פסיבי והפקיר את הזירה לרצף כישלונות.
חלק ממקורביו בפוליטיקה ובתקשורת, שלהגדרתו "עוזרים לו יותר מדי", פצחו בקמפיין הלבנה מזורז לרע"ם, בלי שאף אחד טרח לוודא שהרעיון מקובל על סמוטריץ'. התוצאה הייתה שיו"ר מפלגת הציונות הדתית, שחלק לא מבוטל מהצלחתו בקלפיות הושג הודות להתגייסותו של הקמפיינר נתניהו, סיכל באופן נחרץ, בפומבי ובלי תיאום את הקמתה של ממשלת ימין שתישען על מנסור עבאס, אבל בינתיים המחנה הנגדי כבר קיבל את הלגיטימציה לשתף פעולה עם המפלגה הערבית שבחרה להושיט יד. אם לא די בכך, קמפיין הטוויטר הימני המגושם נגד סמוטריץ' רק הביא אותו להתבצר ולהתחפר בעמדתו, שעד לפני חודש וחצי הייתה קונצנזוס בימין.
אבל למעט הצייצנים הפעילים, נתניהו לא קידם במקביל שום מהלך אמיתי מאחורי הקלעים. סמוטריץ' נערך והתבצר לקראת נחשול שלא הגיע. בנט, שרגיל למנופי הלחץ שהופעלו עליו באמצעות הרבנים, הופתע לראות שיורשו בהנהגת המפלגה המגזרית לא נדרש לבלום מתקפה דומה. גם במפלגות החרדיות לא הבינו מדוע נתניהו לא מתאמץ יותר, הן בגזרת סמוטריץ' והן מול גדעון סער. למעט שתי הצהרות פומביות לקוניות, על זרועות פתוחות, נתניהו לא שלח לסער שליחים ולא הציע פיתויים. ככה לא נראה חיזור גורלי; ואולי נתניהו חסך מעצמו את ההשפלה, בהכירו את התשובה השלילית מראש.
אפילו הניצחון בקרב על קבלת המנדט מנשיא המדינה מתברר בדיעבד כשגיאה קשה: במקום לתת לבנט ולפיד להסתבך עם הממשלה המורכבת והמסוכסכת שלהם, נתניהו התנדב ואפילו נלחם להיות הראשון, אף שידע שהוא עשוי להיכשל, ובכך לתת לבנט את הלגיטימציה ללכת עם הצד השני.
הקריסה המתגלגלת נחתמה בתחילת השבוע בתבוסה צורמת בקרב על הוועדה המסדרת בכנסת. את היתרון בוועדה נתניהו הפסיד עוד לפני ההצבעה, ברגע שהבטיח להעביר לבנט נציג אחד על חשבון הליכוד, אבל הוא הסכים לכך כדי להפגין ציר עם ימינה ולשמור על ניצחון מורלי. מנסור עבאס קצת פחות התחבר לרעיון שיהפוך לכבש בסולחה בין בנט לנתניהו ויאבד את יתרונו כלשון המאזניים, והפתיע במליאה כשהפיל את הצעת הליכוד ותמך בהצעת יש עתיד.
נתניהו עלה למליאה מחויך אך שב לחדרו בפנים חתומות. בכירי הליכוד נכנסו ויצאו, מנסים להסביר כיצד אפילו את הדבר הזה, שבו עבאס חפץ לתמוך לא פחות משנתניהו רוצה להיתמך, אנשי נתניהו לא הצליחו לשמר. מרבית חברי הכנסת במפלגה שאוחזת בשלטון 12 שנים רצופות לא ישבו מעולם בספסלי האופוזיציה. זו הייתה בשבילם טעימה אופוזיציונית ראשונה.
