ב־2001 החלה אינתיפאדת אל־אקצא ואוטובוסים התפוצצו בכבישים. ב־2015 החלה אינתיפאדת הסכינים ויהודים נדקרו ברחובות. ב־2021 פרצה אינתיפאדת הטיקטוק, וכמה אנשים חטפו מכות מנערים ערבים שחיפשו לייקים וצפיות ברשת החברתית הסתומה בעולם. ההבדלים העצומים בין האלימות אז לאלימות היום לא מפריעים לרבים וטובים בציבור, בפוליטיקה ובתקשורת לדבר כאילו גדודי קוזקים דוהרים ברחבי הארץ ומחזירים אותנו לימי הפוגרומים.
"פרעות תשפ"א", כתבו עיתונאים חרדים שברגע אחד הוזילו את זיכרון היהודים שנשדדו, נאנסו ונרצחו בתרפ"ט. "פוגרומים", הכריזו אחרים שלא היו מזהים פוגרום גם אם הוא היה רוקד מולם בלט וחובש שטריימל. ההיסטריה, שהחלה בסרטון עלוב של נער ערבי נבזה מחטיף סטירה לצעיר חרדי ברכבת הקלה, כאילו יצרה מעצמה מציאות שלמה: ככל שהשיח החרדתי על אינתיפאדה חדשה התגבר, כך התנפחו ממדיה. אולי הדוגמה המובהקת ביותר של פתיחת פה לשטן.
באנגלית יש ביטוי למה שקורה בימים אלו: Moral Panic – תבהלה מוסרית. כמה מקרים בודדים הופכים לתופעה בעקבות בורות או אולי זדון של קבוצת אינטרס כזו או אחרת, ופתאום היא נמצאת בכל מקום. כשאתה מתריע מאה פעם בפני הציבור שצעירים ערבים מסתובבים ברחובות ומחפשים את הקורבן הבא להעלות לטיקטוק, מה הפלא שכל נער בעל חזות מזרחית שמצלם משהו הופך לחשוד, וכל אירוע אלים הופך לפיגוע לאומני. התופעה מאכילה ומחזקת את עצמה, ופעמים רבות אף הופכת לאמיתית פשוט כי כולם כבר חושבים שהיא קיימת. לא צריך לעשות יותר מדי כדי לגרום לאדם להאמין שחייו בסכנה, בטח במדינה שלאזרחיה יש התניות מובנות כשמילים כמו "טרור", "פרעות", "פוגרום" או "אינתיפאדה" מופרחות באוויר.
אך מה שראינו עד כה לא מתקרב להגדרה של אינתיפאדה או פרעות, כפי שראינו אותם בעבר. מכוניות והולכי רגל נרגמו באבנים על ידי צעירים ערבים במזרח ירושלים ובכבישי יו"ש הרבה לפני שהרוגמים התחילו להעלות את הסרטונים לטיקטוק. הדבר נכון גם לגבי מתקפות בסמטאות, ברחובות צדדיים ואפילו, מדי פעם, בניסיון לינץ' לאור יום. האם יש עלייה במקרים כאלו לאחרונה? כנראה. האם כל זה תקין? כלל וכלל לא. האם זה מצדיק את התבהלה הנוכחית? אותה תשובה.
האמת היא שאנחנו לא צריכים להיבהל, אנחנו צריכים לכעוס. כן, הסיבה המרכזית לאווירה הנוכחית היא העובדה שזו הונגשה לנו על ידי שילוב של רשתות וחברתיות וקבוצות אינטרס משני הצדדים שמעוניינות להוסיף שמן למדורה. אבל סיבה חשובה לא פחות היא שכבר שנתיים אין ממשלה בישראל – לא באמת.
מילים כמו "משילות" ו"ריבונות" נזרקו יותר מדי לחלל האוויר בשנים האחרונות, בדרך כלל כחלק מניסיון לקדם אג'נדה כזו או אחרת. אולם אין ספק שמילים אלו הולכות ומאבדות משמעות בשטח. קחו לדוגמה את הזעם על בתי המשפט, שמשחררים בקלות מדי, לכאורה, עצורים שנחשדו כי היכו יהודים מסיבות לאומניות. גם אם שופטי ישראל נוטים לפרש חוקים בצורה שמקדמת תפיסת עולם מסוימת מאוד, הם עדיין צריכים לפרש אותם. ואתם יודעים מי מחבר את החוקים הללו ומי יכול לשנות ולתקן חקיקה כך שתהיה תקיפה יותר? 120 חברים שברגעים אלו ממש ממשיכים את מערכת הטחת הבוץ הגדולה שהחלה אי שם ב־2019.
אותו הדבר נכון גם במדיניות כללית. עצם העובדה שיש לישראל מפכ"ל קבוע היא הפתעה נעימה, אחרי תקופה ארוכה מדי בה משטרת ישראל נסחבה עם ממלאי מקום. אבל המשטרה אמורה לפעול על פי מדיניות שמכתיב השר לביטחון הפנים, שבעצמו אמור להיות חלק מממשלה מתפקדת, ולפעול על פי שיקולים שאינם קשורים נטו לבחירות או ליכולת להקים ממשלה. גם אם נניח (וזו אפשרות סבירה) שמניעיו של אמיר אוחנה נקיים, האם אנחנו באמת מצפים שהוא יעשה את עבודתו בזמן שהמדורה הפוליטית מאיימת לאכל את עתידו ואת עתיד מפלגתו?
בואו נודה באמת: מדינת ישראל על נבחריה, שריה ומוסדותיה דורכת במקום כבר יותר מדי זמן. ובעוד בהתחלה עדיין הייתה מספיק אינרציה כדי שדברים יתפקדו פחות או יותר כמו שצריך, כבר מזמן הגענו לשלב שבו אנטרופיה התחילה לכרסם בקצוות. לפני שנה היה עוד קשה לשים לב, אבל עכשיו ההשלכות ברורות כשמש.
זה עלול להישמע מוזר, אפילו בדיוני, אבל תפקידה של מדינה הוא לספק ביטחון לאזרחיה. אנחנו משלמים מיסים, שומרים – לרוב – על החוק, ובתמורה אמורים ללכת ברחובות חשוכים בלי לחשוש ממכות, מאבנים, מבקבוקי תבערה או מכדורים תועים. אז חסכו מאיתנו תוספות כמו יצירות טלוויזיה משובחות, קמפיינים חברתיים ענפים וחשבונות סושיאל מושחזים. בשלב הזה, נסתפק בשירותים הבסיסיים.
