במהלך השבוע החולף הוגשו לבג"ץ התגובות לעתירה המבקשת מהשופטים להורות ליועץ המשפטי לממשלה להוציא את ראש הממשלה נתניהו לנבצרות מתפקידו. את העתירה הגישה התנועה לאיכות השלטון, וכמשיבים צורפו אליה הן ראש הממשלה נתניהו והן היועמ"ש. כצפוי, פרקליטי נתניהו טענו כי ליועץ המשפטי לממשלה אין סמכות "להוציא אותו לנבצרות", ולכן יש לדחות את העתירה. לדבריהם, חוק יסוד הממשלה עוסק במציאות שבה נבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו, אך אינו מסמיך את היועץ לקבוע מתי ראש הממשלה הוא בגדר "נבצר".
היועץ מצדו הסכים למסקנה שיש לדחות את העתירה, אך ניצל את המענה לעתירה דווקא כדי להדגיש שהוצאת ראש הממשלה לנבצרות מצויה בסמכותו. הוא עשה זאת תוך הסתמכות על אמרת אגב של בג"ץ מלפני למעלה מעשור, וכן על דברים שכתב פרופ' אהרן ברק אי אז בשנות השבעים, בזמן חקירת פרשת הדולרים נגד ראש הממשלה דאז יצחק רבין.
על פי הגישה הזו, נבצרות אינה עניין עובדתי טהור אלא שאלה מהותית. ייתכן מצב שבו ראש הממשלה מסוגל לבצע טכנית את תפקידו, אך באופן מהותי אינו מסוגל למלא את התפקיד כיאות. ומי יקבע מתי נבצר ממנו למלא את התפקיד? מובן שזהו "הפרשן המוסמך של החוק עבור הממשלה", כלומר היועץ המשפטי לממשלה. בעמדה שהוגשה בשם היועמ"ש לא צוין, כמובן, האבסורד שבו עמדת היועמ"ש אהרן ברק מובאת כאסמכתא לכך שליועמ"ש אביחי מנדלבליט יש סמכות לקבוע דבר מה.
בכך לא מסתיימת הבעייתיות שבתגובת היועץ. מנדלבליט ביקש אמנם מבג"ץ לדחות את העתירה, אבל בחירת המילים של נציגיו מהפרקליטות לא הייתה תמימה: "היועץ המשפטי לממשלה סבור כי במצב הדברים, ועל אף הקשיים המפורטים לעיל, מכלול הנסיבות הרלוונטיות אינו מבסס בעת הזו עילה לקביעה שיפוטית לפיה נבצר מהמשיב 1 (נתניהו, ש"פ) למלא את תפקידו". המילים "בעת הזו" לא הודגשו, אך נוכחותן זועקת התרסה. במקום לקבוע קביעה מוחלטת שלפיה אין מקום להוצאת נתניהו לנבצרות, היועמ"ש החליט להמשיך ולהניף את חרב הנבצרות מעל ראשו של נתניהו. מנדלבליט אף בחר, כנראה במכוון, לא להגדיר מה ייחשב לדעתו עילה מוצדקת לשימוש בסמכות להוצאת ראש הממשלה לנבצרות. בכך מבקש מנדלבליט להפוך את נתניהו לראש ממשלה על תנאי, שהמשך כהונתו תלוי בכל רגע ברצונו הטוב של היועץ.
זהו מצב בלתי נסבל. אזרחי ישראל לא בחרו במנדלבליט אלא בנתניהו, וכך גם חברי הכנסת שנתנו בו אמון. העברת סמכויות השלטון ליועץ, גם אם לא באופן מפורש, חותרת תחת התשתית של ישראל כמדינה דמוקרטית שממשלתה חייבת דין וחשבון לבוחריה בלבד, ולא לפקיד בלתי נבחר, בכיר ככל שיהיה.
