ענף הספורט הזה לא חדש, אבל נדמה שלאחרונה נשברו בו שיאים חדשים. לא מדובר באתלטיקה ולא בשחייה, אלא בענף המועדף על תומכי בנימין נתניהו, התגוללות על המגזר הדתי־לאומי. זה קורה בתקשורת הממוסדת, בכמה מכלי התקשורת של הימין, ובעצימות הגבוהה ביותר ברשתות החברתיות. מתנהלות שם מתקפות בלתי פוסקות על הציונות הדתית כמי שאחראית לכל צרות הימין, המדינה והעולם. כך למדנו שבגלל הציונות הדתית נקלעה ישראל למשבר הפוליטי. בגלל הציונות הדתית שלטון הימין בסכנה, בגלל הציונות הדתית נמשך שלטון המשפטנים; בקיצור, בגללה הכול.
שרשרת ההאשמות הזו מלווה בשתי טענות רקע. הראשונה אומרת שהציונות הדתית כפוית טובה כלפי בנימין נתניהו בפרט והליכוד בכלל, שנשאו אותה בעבר על כפיים. הטענה השנייה, שהפכה למרכזית בתקופה האחרונה ונושאת ארומה אקדמית למחצה, היא שהציונות הדתית היא חלק מ"ישראל הראשונה", או לפחות משתוקקת להיות חלק ממנה. לכן היא חוברת פעם אחר פעם לשמאל, לצורך דיכוי מי שנחשבים ל"ישראל השנייה", קרי המזרחים, תומכי הליכוד, תושבי עיירות הפיתוח והשכונות, והחרדים, תומכי יהדות התורה וש"ס.
מה שהתחיל במתיחות טבעית על רקע אינטרסים שונים והבדלים מסוימים בתפיסות עולם, התפתח בשבועות האחרונים למתקפה פרועה שנחצו בה קווים אדומים. נתניהו, תומכיו ורבים מאנשי הליכוד משתלחים במילים קשות ובוטות בציונות הדתית כולה ובנבחריה הפוליטיים. כמות הרעל שהופנתה בתוך שבועיים־שלושה כלפי סמוטריץ' ובנט לא הופנתה במשך שנים כלפי אנשי השמאל הקיצוניים ביותר. "פוסט הרגליים" שפרסמה חברת הכנסת הטרייה גלית דיסטל־אטבריאן נגד ח"כ מתן כהנא שבר את כל השיאים, אך בקצב הנוכחי גם השיא הזה לא יחזיק מעמד זמן רב.
הימין הוא קואליציה שמורכבת מקבוצות מגוונות. השאיפה שכולן יתיישרו יחדיו בכל רגע נתון תמימה מדי. כדי שהקבוצות הללו ירכיבו גוש, כל חלקי הגוש חייבים להבין שמדובר בשותפות, ולא להתעקש לחדד באופן מלאכותי את הפערים ביניהן על ידי היתפסות לחלוקות מהסוג של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". עוד חשוב לזכור שנתניהו הוא מנהיג הליכוד, לא מנהיג הימין, גם אם הוא המועמד הטבעי של הימין לראשות הממשלה.
החיבור שהעניק לימין רוב במשך שנים דורש רוח של שותפות מכל הצדדים. את אותה תחושת בגידה וכפיות טובה שחשים כיום בליכוד חשו בציונות הדתית לפני פחות משנה, כשנתניהו זנח את ימינה באופוזיציה ללא הנד עפעף. אם המתקפות הפרועות מצד תומכי נתניהו והליכוד כלפי מפלגות הציונות הדתית יימשכו, והקרע בין הצדדים יחריף, לא רק הציונות הדתית תיפגע אלא הימין כולו.
בחירה ישירה בדרך עקומה
יוזמת נתניהו־דרעי לעריכת בחירות ישירות לראשות הממשלה במקום בחירות חמישיות לכנסת היא לכאורה צעד קטן בכיוון הנכון: ההפנמה ששיטת המשטר של ישראל אינה עובדת עוד. מתברר שגם שני הבכירים הללו מבינים שהתסבוכת הפוליטית שישראל נתונה בה לא תגיע להתרה בכללי המשחק הקיימים, משום שאלו, למרבה הצער, כבר אינם מתאימים. אולם אופן קידומה של היוזמה הזו, בהצעת החוק שהגישו חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי וינון אזולאי מש"ס, מעיד כאלף עדים מדוע אסור לעשות צחוק משינויים במשטר. עיון בסעיפי ההצעה מגלה שהיא כלל אינה פותרת את המשבר שבעטיו נולדה.
על פי ההצעה, הנבחר לראשות הממשלה חייב להקים קואליציה על פי השיטה הקיימת, אולם אם יחסי הכוחות הפוליטיים ייוותרו על כנם התסבוכת לא תיפתר, וממילא הכנסת תתפזר ונלך לבחירות נוספות. התקווה שמי שיזכה בבחירות הללו ירכיב ממשלה יציבה, לא מגובה בשום מנגנון שיבטיח זאת. הכול בנוי על ההנחה ש"איכשהו זה יסתדר". ממילא, התוצאה עלולה להיות גרועה יותר מהמצב הנוכחי. שהרי ניצחון בבחירות ישירות יגרום לזוכה לטפס עוד יותר גבוה על העץ, ויקשה על עיצוב פתרונות יצירתיים והגעה להסכמות מורכבות.
הרשלנות הזו אינה מקרית. כל הרעיון של יצירת מנגנוני משטר בהוראת שעה, בהליך חקיקה מהיר וללא דיון ציבורי רציני, הוא מתכון לאסון. שינוי שיטת משטר אינו צחוק. אם רוצים לשנות את השיטה כדי לפתור את המשבר, יש לעשות זאת באופן מסודר ובהליך חקיקה רציני, שיכוון לפתור את תחלואי שיטת הבחירות היחסית ושיטת השלטון הקואליציונית. על השולחן יש כמה רעיונות, ועל הכנסת לבחור באחד מהם לאחר שיקול דעת מעמיק ולא בגחמה של רגע. אחרי שיימצא הפתרון, ויחוקק בהליך סדור, לא יהיה מנוס מפיזור הכנסת הנוכחית. אסור ללכת בשיטת טלאי על טלאי. צריך לאתחל את המערכת ורק אז לצאת לדרך חדשה, שיש לקוות שתהיה טובה יותר ותוציא את ישראל מהמשבר המשטרי שהיא נתונה בו.
