היום לפני 50 שנה, ערב פסח תשכ"ח, נרשם אירוע מכונן ביומן האירועים הצפוף של שר ההיסטוריה העברית: קבוצת יהודים בת שישים איש נאחזה בחברון, מונהגת בידי רב צעיר וסגוף מראה, משה לוינגר. אלמלא נאחזה שם, מדינת ישראל הייתה שונה באופן מובהק מהמדינה שתפתח הלילה הגדות ותשאל מה השתנה.
ליל הסדר תשכ"ח, 1968, היה ליל סדר במובן המקורי ביותר של המונח. סדר ציוני חדש יצא לדרך. משתתפיו זכרו אותו לימים כאירוע מרגש במיוחד ("את הפסח הזה לא אשכח לעולם", כתב הסופר משה שמיר), אך הוא התנהל על אש קטנה, בלי תופים וחצוצרות. בימים הראשונים שלאחר המעשה הוא בקושי עורר תשומת לב ציבורית או פוליטית. הידיעה הראשונה בעיתונים התפרסמה רק אחרי יומיים־שלושה, ולא בעמודים הראשיים. חיישני התקשורת בגדו בה הפעם. היא רשמה את דברי הרב לוינגר, אך לא ירדה לסוף דעתו. גם בהמשך אביב־קיץ 1968 הסיחו את דעתה אירועים דרמטיים בינלאומיים, כמו הרצח של מרטין לותר קינג, המלחמה המרה בווייטנאם והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.
בשנה הראשונה שלאחר מלחמת ששת הימים ניצבה פה בראש סדר היום החזית המזרחית. בקעת הירדן קנתה בדם את הכינוי "ארץ המרדפים". בלבבות רבים פיעמה תקווה מופרכת שאיזשהו הסדר מדיני יחסל פעם, כך או אחרת, את הסכסוך בין ישראל לערבים. רעיון הנסיגה היה רחוק מהלב, אבל גם רעיון ההתנחלות.
ראש הממשלה לוי אשכול נעתר בקושי לחדש את היישוב בכפר־עציון, פצע פתוח מתש"ח, אך לא תכנן התיישבות יהודית בשאר אזורי גב ההר. נתן אלתרמן התלונן ב'מעריב' ששטחי יהודה ושומרון "מכונים כיום בפשטות 'טריטוריות ערביות' אף בפי אוהדיה של ישראל". הם נועדו לשמש קלף מיקוח עתידי, ריק מיהודים. המלך חוסיין נחשב לפרטנר מועדף. פה ושם בקעו דיבורים ראשונים על מדינה פלסטינית.
"הממשלה על סף הכרעות גורליות", דיווח פרשן 'דבר' בערב פסח תשכ"ח, "לחץ אמריקאי להסדר עם ירדן". הרב לוינגר הבין שאם לא עכשיו אימתי.
עשרות האנשים והנשים שישבו איתו לסדר במלון פארק בחברון הם המייפלאואר של תנועת ההתנחלות. תושייתם ונחרצותם הייתה המצע הרעיוני והמבצעי של כל ההתנחלויות העתידית ביהודה ובשומרון.
הם לא הגיעו לחברון כדי לגרש משם את הערבים, אלא כדי להיות אבן הפינה של ההתיישבות היהודית בשטחים ששוחררו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, וכעת נשקפה להם סכנה מדינית. בעבודת דוקטורט של משה אוריאל על הרפתקת חברון כתוב שהרב לוינגר התעקש לנהל חשבון דווקא בסניף שבלב העיר. הוא גם הקפיד לפקוד את משרדי העירייה הערבית ולשלם את מיסי הארנונה שלו. לו היו דברים תלויים רק בו ובשותפיו, הדו־קיום היה נשמר עד עצם ימינו. משה ומרים לוינגר לא התנחלו בעיר עם רעיונות נקמה על טבח תרפ"ט, הם באו לשם עם חלום שיבה יהודית אל האזורים הכי יהודיים עלי אדמות.
החלום התגשם. חמישים פסחים אחרי ליל הסדר במלון פארק מתגוררים ביו"ש יותר מ־400 אלף יהודים שבאו בעקבות לוינגר. היה אפשר ליישב שם הרבה יותר יהודים בינתיים, אבל הייאוש העכשווי של קנאי פתרון שתי המדינות מוכיח שגם 400 אלף הם הישג היסטורי דרמטי, בהתחשב באילוצים. בזכות חלוצי חברון 68' אי אפשר לחלק את הארץ הקטנה הזו ולייצר עוד חמאסטן בלבה.
"איננו יודעים כל כך בבירור מה בעצם רוצים אנו", כתב ראש הממשלה באביב 1968. לוינגר כן ידע. אפשר לכתוב אנציקלופדיות שלמות על כל מה שהתגלגל אחר כך מליל הסדר ההוא, ולמתוח הררי ביקורת על הסגנון הלוינגרי, אבל הודות לרב המנוח עוכב עד כה אסון הקמתה של המדינה פלסטינית, וכנראה נמנע בכלל.
ביום שבו ישראל נערכת למנוע הסתערות פלסטינית על גבולה בדרום, אחרי שיישמה שם במלואו את פתרון הנסיגות של מנהיגי השמאל, אפשר לקבוע שהפתרון הימני של לוינגר היה מוצלח יותר. הוא לא הבטיח שלום או שלווה או שיקוי קסם לבעיה הדמוגרפית, הוא בעיקר מילא שליחות ציונית. רבים באו בעקבותיו. אמנם בחברון עצמה גרים היום פחות מאלף יהודים, בגלל ההתנגדות הגלובלית האדירה לנוכחותם שם, אבל על סמך הניסיון שהצטבר פה בחמישים השנים האחרונות אפשר להניח שגם הם ילכו ויתרבו, כי הם עקשנים יותר מכל לגיונות יריביהם. השבוע העניק להם שר הביטחון אביגדור ליברמן היתר רכישה של שני בתים נוספים, בית לאה ובית רחל, מתנה נאה ליום ההולדת ה־50. הרב לוינגר, שם למעלה, ודאי מברך אותו ודורש עוד.
