ההצתה העצמית של פגוע הטראומה איציק סעידיאן לא הייתה רק מעשה אובדני של ייאוש. אילו כך היה, הוא לא היה בוחר לבצע את מעשה הייאוש שלו דווקא מול משרדי אגף השיקום בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. זו הייתה גם הפגנת מחאה, אולי הפגנת המחאה העוצמתית ביותר שנראתה אי פעם בישראל. משום כך, עם כל הביקורת המוצדקת שיש בדרך כלל כלפי מעשי אובדנות, אי אפשר לא להתייחס למעשה של סעידיאן גם כאל מעשה גבורה; אדם אחד נשכב על הרימון גם למען כל חבריו.
אגב, במקרה של סעידיאן העוול זועק לשמיים במיוחד, כי המקרה שיצר אצלו את המצב הפוסט־טראומטי, מות חבריו מגולני בפיצוץ הנגמ"ש בשכונת שג'אעיה במבצע צוק איתן, נבע מלכתחילה מרשלנות המדינה, שאפשרה לחיילים להגיע למקום המסוכן הזה בכלי רכב שאינו ממוגן מפני הסכנות הצפויות בזירה. שמעתי השבוע ברדיו גם את אמו של בן וענונו, אחד הלוחמים שנהרגו בפיצוץ ההוא. היא הסבה את תשומת הלב לסמליות במעשה של סעידיאן: המצב הטראומטי שלו, שהביא אותו להצית את עצמו, הרי נוצר מהעובדה שראה את חבריו בוערים באש הנגמ"ש.
אני לא מתיימר לקבוע אם אנשי אגף השיקום של משרד הביטחון רגישים מספיק למצוקות הפונים אליהם או לא. אבל מן הפרטים שהתפרסמו השבוע בעקבות המעשה של סעידיאן, למדנו על כמה בעיות מבניות שאינן קשורות כלל למידת האמפתיה של עובדי האגף. כך, למשל, מתברר שפחות משליש מהמקרים שהאגף מטפל בהם הם מקרי נכות עקב פעילות מבצעית, בעוד רוב המקרים עוסקים באנשים שנפגעו באופנים מקבילים לכל פגיעה של אזרח (תאונת דרכים, מחלה), אלא שבמקרה איתרע מזלם והם משרתים בצה"ל, בסדיר או בקבע. זו בעיה מהותית: אין סיבה לתת לאדם שמהות פגיעתו אזרחית יחס שונה מזה שיקבל כל אזרח במצב דומה, בוודאי כשזה בא על חשבון משאבי הזמן והכסף שמקבלים נכי הפעילות המבצעית.
אבל הבעיה העיקרית שהנכים מתלוננים עליה קשורה לבירוקרטיה: שרשרת הבדיקות האינסופיות, לעיתים קרובות גם משפילות, שנערכות לפונים לעזרה. לעיתים עוברות כמה שנים עד שאדם מקבל את ההכרה בו כנכה צה"ל, על ההטבות הנלוות לכך.
הבעיה הזו, צריך לומר, לא נוגעת רק לאגף השיקום, אלא מקיפה את כל הרשויות, ממלכתיות ופרטיות, שאמורות לקבוע מי ייהנה משירותיהן: ביטוח לאומי, קופות חולים, חברות ביטוח פרטיות, ועוד. הסיבה היא כמובן החשש מרמאים, שינצלו את ההטבות בלי שהן מגיעות להם. וכך, אנשים רבים הנמצאים ממילא במצבים הקשים ביותר – נכי צה"ל, קשישים הנזקקים לקצבת סיעוד, חולים הנזקקים לתרופות ייחודיות – נאלצים גם לעבור שרשרת ארוכה של בדיקות משפילות, לפעמים כפולות ומשולשות, מצד הביטוח הלאומי, קופת החולים וחברת הביטוח הפרטית גם יחד.
אגב, גרסה מקבילה של המציאות הזו קיימת גם במערכת הציבורית והפוליטית. אינספור התקנות ומעמד־העל שניתן ליועצים המשפטיים ולחשבים נועדו למנוע מעשי שחיתות, אבל בפועל חוסמים לא פעם מימוש סביר של יוזמות ראויות מצד אנשי ציבור ישרים. צריך גם לומר שהן בפוליטיקה והן במקרים של נפגעים פרטיים, הסרבול העצום של הרגולציה מעודד כשלעצמו את השחיתות. אנשים שבאמת רוצים לקדם מדיניות ראויה, או באמת זקוקים לסיוע חיוני במצבם, מחפשים כל מיני דרכים עוקפות כדי להגיע למטרה בפחות זמן ותסכול.
מכאן נובעת גם המסקנה שמקרה סעידיאן ומקרים דומים בעבר צריכים להוביל אליה: לא עוד הכבדה אינסופית על האנשים ההגונים והישרים, בגלל החשש מרמאים. אגב, כשאותם רמאים כבר נתפסים, המערכת המשפטית דווקא נוטה לגלות כלפיהם רחמנות גדולה. הדרך הנכונה צריכה להיות הפוכה: רגולציה בסיסית ככל האפשר, הן לגבי בדיקת זכאות בפיצוי כספי, והן לקידום יוזמות במישור הציבורי; את הרתעת הרמאים יש להשיג באמצעות עונשים כבדים במיוחד על מי שייתפסו ברמאותם.
החושד בכשרים לוקה בגופו, נאמר במקורותינו. מקרה סעידיאן מוכיח שבמציאות הממשית, דווקא הכשרים הם שלוקים בגופם. את המצב הזה חייבים לתקן.
