חובשי הכיפות הסרוגות מסתובבים זמן רב בתחושה של אליטה. מפעל ההתיישבות המדהים, המכינות הקדם־צבאיות, השילוב באקדמיה, בצבא ובכלכלה, "המקף המחבר", ה"גם וגם" – גם ציוני וגם מחויב לתורה ומצוות – כל אלה מקנים להם מעמד־על, לפחות בעיני המחנה. לכן הקריאה לממשלת אחדות שיוביל מי שגרף רק שבעה מנדטים מקולות הציבור הישראלי נשמעת להם הגיונית. הרי נולדנו להוביל. נועדנו לגדולות.
אבל משהו נשכח. ימינה והציונות הדתית קיבלו יחדיו רק 13 מנדטים. אם מנכים מהם את קולות מצביעי הליכוד ששוכנעו שעליהם להצביע לסמוטריץ' כדי להציל את מחנה הימין, והם רבים מאוד, המספר נמוך עוד יותר.
לעומתם הליכוד בראשות בנימין נתניהו – כך היה כתוב בפתק ההצבעה – קיבל שלושים מנדטים, רבע מקולות המצביעים. שלושים מנדטים של אנשים ימנים, חלקם דתיים, כולם ציונים, רובם לא ציונים־דתיים. הם היום בסיס הימין בישראל. הם אלה שמאפשרים לימין לשלוט. הם אמנם לא אידיאולוגים דגולים – כי אידיאולוגיה נוקשה היא אנטיתזה למסורתיות – אבל הם עקביים באהבתם לעם, לארץ ולתורה. הזהות היהודית שלהם איתנה, לא מתפשרת. הזהות הלאומית שלהם מוצקה. הם מגן המדינה היהודית. והם רוב מחנה הימין. יש מי ששכחו את זה.
קל לזלזל בהם. במשך שנים הציונות הדתית התרגלה ללגלג למסורתיים. לא מתוך גזענות למזרחים אלא מתוך התנשאות מול המזרחיות. איך אמרה לי רבנית דגולה? "אצלכם הזהות היהודית באה מהבטן, לא מהראש". אגב, את אותו משפט שומעים באינספור הזדמנויות גם לגבי הבחירה שלנו בליכוד והתמיכה הבלתי מסויגת במנהיגה: "עדר" במקרה הטוב, "בבונים" במקרה הרע. בציונות הדתית שכחו שמי שזלזל ב"מנשקי המזוזות והמשתטחים על קברי הצדיקים" לא הפנה את הזלזול הזה כלפיהם, אלא כלפינו. החיצים המופנים כלפי נתניהו בעצם מופנים אל קהל בוחריו. שהם, שוב, ה"בייס" של הימין, תעודת האחריות שהמדינה הזאת תישאר יהודית. את זה הציונות הדתית בחרה לשכוח.
אני זוכרת שבת אחת, כמה חודשים לפני הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. מועצת יש"ע והנהגת הציונות הדתית הבינה – מאוחר מדי – שחטאה בכך שלא התחברה לבסיס הזה. שלא העריכה אותו ואת עמידתו האיתנה מול הרוחות הנושבות משמאל. הוחלט לארגן שבת התחברות לעם ישראל. נסענו באוטובוסים מבית־אל לאופקים, ושם קיבלו אותנו בהערצה. פתחו לנו את דלתות הבתים. אירחו אותנו כמו שרק אנשי הדרום יודעים לארח.
ואז קיבלנו מהמארגנים את לו"ז השבת. שבת "התחברות", להזכירכם. וכשקראתי את הלו"ז, הבנתי שאיבדנו את גוש קטיף. כי את קבלת השבת באופקים, אנשי הציונות הדתית החליטו לקיים "בנוסח קרליבך, בחניון שמול העירייה". עכשיו אגלה לכם סוד: יש בתי כנסת באופקים. הרבה בתי כנסת. אפשר להתחבר יפה מאוד לאוכלוסיית המקום. להבין אותה. להעריך. להכיר. אבל לא. נוסח קרליבך הוא קודש קודשים, ולהתפלל בחניון כדי להראות למקומיים איך מתפללים נכון זו הרי מצווה מן המובחר. שם הבנתי שהפסדנו את העם במערכה על הארץ.
כיום, יש לי תחושת דז'ה־וו. אבל נוסף לה גם פחד שמא מה שהסתיים בחורבן גוש קטיף עלול להסתיים בחורבן מחנה הימין.
כי אני רואה את הכעס של הבייס על נפתלי בנט. זה הרבה מעבר למריבה פוליטית. יש פה כעס על ההתנשאות ההיא, על מי שהם. לצערי הגדול, נפתלי בנט הצליח להפנות אליו את חיצי מי שביום מן הימים – אם יתמודד לראשות הממשלה בתום עידן נתניהו – יהיו הבסיס המובהק של בוחריו הפוטנציאליים. כיום אני עדה לכך ששמים אותו בסל אחד עם שי ניצן, סרוג לשעבר, וברוך קרא, סרוג בהווה. גם אם זה לא הוגן, ובנט לא באמת "כזה", זה לא ממש עוזר. ניסיונות ההתחברות שלו לרוב הימין הליכודי פשוט לא משכנעים. בדיוק כמו ההתחברות ההיא, אי אז באופקים.
אם בהנהגת הימין חפץ בנט, כדאי לו מאוד להקים ממשלת פיוס עם הקטר של המחנה.
ללי דרעי היא תושבת עלי ופעילת ליכוד
