בציוץ אחד חשף כתב ערוץ 13 אבישי בן־חיים את שתי סיבות העומק לכך שהליכוד לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות: "השם הראוי לממשלת לפיד, בנט, מרצ וכו': ממשלת ישראל הראשונה, ממשלה לבנה. ממשלה שמגשימה בדיוק את תיאוריית 'ישראל השנייה'. היינו: ביטול הקטגוריות של 'ימין' ו'שמאל' ויצירת 'אחדות' בין האליטות המדירות מזרחיים".
שני ניגודים מרכזיים בחברה הישראלית יצרו את האנרגיות שהפכו את תנועת הליכוד לכוח המרכזי בפוליטיקה הישראלית. עוקצם של שני הניגודים האלו קהה עם הזמן, אבל הליכוד בכלל ונתניהו בפרט מנסים להנציח אותם כדי לשמור באמצעותם על עוצמתם הפוליטית. האחד הוא הציר של ימין־שמאל במובן המדיני. גדול הישגיו של נתניהו לא היה החיסון לקורונה ואף לא הסכמי כינון היחסים עם מדינות ערב; הישגו הגדול היה בלימת תהליך אוסלו. תהליך אוסלו יצר קיטוב אובייקטיבי בין ימין לשמאל בישראל, וגדולתו הפוליטית של נתניהו הייתה יכולתו לרכז סביבו את הימין ולהציב אותו במלוא עוצמתו מול השמאל כדי לבולמו.
הקיטוב הזה היה הכרחי בשנות התשעים ואפילו אחרי ההתנתקות ובתקופת אובמה. אבל באופן פרדוקסלי, ככל שנתניהו השכיל להפוך את רעיון שתי המדינות ללא רלוונטי, הוא כרת את הענף שהוא עצמו ישב עליו. היום רק מרצ לא מתביישת להניף את הדגל הזה. רוב הציבור הישראלי בחר במפלגות שמתנגדות במפורש לרעיון, וגם השמאל הציוני של גנץ ולפיד כבר לא יכול להתכחש ללקחי אוסלו וההתנתקות.
כשבן־חיים מאשים את יריביו הפוליטיים של נתניהו ב"ביטול הקטגוריות של ימין ושמאל", הוא חושף עד כמה הניגוד ביניהן חיוני לליכוד. לכן נתניהו התאמץ כל כך בבחירות האחרונות להציב מולו את לפיד ראש בראש. אבל זו הייתה מניפולציה; חיוניותו של הקיטוב הזה תמה, וכבר אי אפשר לנצח באמצעותו בחירות. האסטרטגיה הפוליטית של הימין חייבת להשתנות. הוא צריך להבדיל בין שמאל לשמאל ולהפסיק לעשות דמוניזציה לשמאל כולו. רוב השמאל הוא ציוני; אנשיו מתגייסים לצבא, משרתים במילואים, משלמים מיסים, אוהבים את המדינה והארץ, והם שאחראים לרוב העושר, היצירה וההצלחה של ישראל. במקום לדחות את השמאל הציוני, הימין חייב לקרב אותו, להתחשב בעמדותיו ולשתפו במשחק הפוליטי, כדי לנתקו מהשמאל הפרוגרסיבי הרדיקלי.
אבל הליכוד לא יכול להרשות זאת לעצמו. לכן הוא מנסה להנציח את הקיטוב הזה ורואה בשאיפה לבטלו מזימה נגדו. זה הרקע לטענת בן־חיים שהשאיפה הזו נועדה להמשיך את דיכוי ישראל השנייה. בכך הוא חושף קיטוב נוסף, עמוק יותר, שהאנרגיות של הליכוד נבנו ממנו מאז ימי בגין, אך גם זמנו הולך וחולף. אכן, יש עדיין אפליה של מזרחים בחברה הישראלית, אבל היא הולכת והופכת לשולית. אכן, האליטות הישנות שולטות עדיין בכמה מוקדי כוח, אבל גם הן מתחילות להפנים שכוחות חדשים עולים ומתחילות להשלים עם המציאות.
אמנם תנועת העבודה ההיסטורית עשתה עוולות רבות והפלתה את העליות כולן, ובעיקר של יהודי המזרח, אבל היא גם הייתה חיל החלוץ שבנה למענן את המדינה, קלטה אותן, וחיה לשם כך במשך שנים במשטר של צנע, הקצבה ותלושי מזון. המפא"יניקים האלה היו בני אדם; לא מלאכים. הם טעו לא אחת וגם חטאו בעוולות, בהתנשאות ובאפליה. רוב בני העולים מבינים זאת וגם את תנאי המציאות של אז. הם מוכנים למחול על החטאים ההם; והם כבר השתלבו בחברה.
לכן גם מליבוי הקיטוב הזה כבר אי אפשר לנצח בחירות. להפך, מי שמעצים אותו מעורר התנגדות וקוצר איבה, שנאה ופסילה מהצד השני. מי שמנסים להנציח את הקיטוב הזה עושים טעות כפולה. לא זו בלבד שהם מנסים לשכתב את העבר ולהמעיט שלא בצדק ממפעלה של מפא"י ההיסטורית, הם גם מחמיצים את התפקיד החיובי הגדול שנועד ליהדות המזרח בדור הנוכחי. עכשיו הגיע תורה של יהדות המזרח; היהדות שלה היא המפתח ליצירת הסכמה חדשה בחברה הישראלית. בניגוד ליהדות האשכנזית שמתקשה עדיין להשתחרר מהניגוד והמתח שבין דתיים לחילונים, לה אין בעיה כזו. במקום לעסוק בחיטוט בפצעי העבר, וליצור מהן אנרגיות פוליטיות שליליות, תפקידה של יהדות המזרח הוא להנחיל את היהדות המסורתית והנינוחה שלה לחברה הישראלית כולה.
אין צורך להעמיק את השסע בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. הגיע זמנה של "ישראל השלישית". במקום לעורר מדנים, כדאי לכולנו להקשיב לבשורה שהביא לחברה הישראלית מדליק המשואה מורי יעיש גיאת, שלא במקרה ריגש רבים כל כך: "אין דתיים, אין חילונים – ועמך כולם צדיקים".
