כניסת המבקרים בהר הבית נמצאת היום בשער המוגרבים (הלל). שעות הפתיחה מוגבלות לחמישה ימים בשבוע מיום א' עד ה' (לא כולל ימי שישי ושבת), בכל יום כחמש שעות בממוצע בשעות הבוקר והצהריים. בימי הרמדאן, מותרת הכניסה רק בשעות הבוקר, בין שבע ל־11.
שעות הכניסה של יהודים לשטח ההר הן סיפור בפני עצמו. באמצע המאה ה־19 הותרה הכניסה להר הבית למי שאינם מוסלמים לאחר כ־600 שנה שהיא נאסרה בידי הממלוכים והעות'מאנים. נראה כי המפנה באפשרויות הביקור במקום הקדוש נבע מהתגברות השפעתן הפוליטית של מעצמות אירופה על הממשל העות'מאני בתום מלחמת קרים (1856). בשל התמורות החלו תיירים נוצרים לבקר באתר, אך הם נדרשו לקבל היתר ממושל המחוז ולשלם תשלום גבוה (בקשיש) בכניסה, שהתאפשרה בכל מועד מלבד בימי שישי ובצום הרמדאן.
נוצרים החלו לפקוד את הר הבית, אך רבני ירושלים אסרו על היהודים לעלות אליו פן תיטמא קדושתו (טומאת מתים) כפי שדווח בעיתון "הצפירה": "…הגיענו קרוב להמעלות [למדרגות] אשר דרך שם יעלו לביהמ"ק [לבית המקדש], ויעמוד מארחי תחתיו ויאמר: פה עמוד, כי אסור לנו ללכת הלאה אף מדרך כף רגל בהיותנו טמאי מתים ואסור לנו לב[ו]א למקום שהיה בו בית מקדשנו שקדושתו אף כשהוא ש[ו]מם… ואתבונן ממרחק על הדר הבירה…" (הצפירה, 22.12.1898).
באביב תר"ע (אפריל 1910) בישר "האור" כי אין עוד צורך ברישיון מיוחד ובאבטחה צמודה בביקור בהר הבית, ושבשעות הבוקר ואחר הצהריים "…יוכל כל אדם, מבלי הבדל דת ולאום, לסייר את חצר מקום המקדש כרצונו הטוב…". בהמשך נאמר שבהר הבית הוצבו שוטרים וסדרנים לשמירה על הביטחון והסדר ואין להם רשות לגבות כספים מהמבקרים. בעקבות ההקלות התגברו ביקורי התיירים, גם היהודים, בהר הבית (האור, 4.4.1910). ייתכן שהמפנה נבע מתיקונים שהנהיג הממשל העות'מאני בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים (1908), שתפסו את השלטון באימפריה העות'מאנית.
בחלוף שנה (מאי 1911) הוגבלה כניסתם של לא מוסלמים למקום המקדש "…בכל יום ויום משעה אחת אחר זריחת השמש עד שעה אחת לפני הצהרים – ובזמן אחר אין לסייר את המקום הזה" (האור, 26.5.1911). לא מן הנמנע כי הגבלת כניסתם של לא מוסלמים להר הושפעה מחשיפת החפירות הליליות של משלחת קפטן פרקר שם חודש לפני כן (אפריל 1911). אחרי שנה וחצי (נובמבר 1913) דווח בעיתון "הצפירה" כי על המבקרים בהר הבית לקבל מהנהלת הווקף המוסלמי אישור מיוחד, שניתן ללא תשלום, ולמוסרו לפקיד הממונה על המקום הקדוש. כן הודגש כי "היהודים החרדים" אינם נכנסים להר הבית "…מפני איסור הטומאה" (הצפירה, 17.11.1913).
בערב פסח תרע"ד (אפריל 1914) פרסם "המוריה" את מכתבו של יהודי ירושלמי, שלפיו תיירים יהודים ובני היישוב החדש בירושלים נוהגים להיכנס אל מקום המקדש לעיני כול, וזאת למגינת ליבם של בני היישוב הישן בעיר: "…כפעם בפעם הרבה מן האורחים שלנו; והרבה מן המתחדשים האינטליגנטים הדרים בעיר הזאת; ואף גם כתות־כתות מתלמידי בתי־הספר הידועים עם מוריהם בראשם, מבקרים את הר הבית בראש גלי עוברים ושבים משער לשער, הולכים ובאים פנימה, אשר בעוונותינו אסור לנו הדבר הזה…"
לשם הגברת המודעות לאיסור ההלכתי הטיל המחבר על רבני העיר את האחריות לפרסם במגוון שפות את ההלכה האוסרת את הכניסה להר הבית (מוריה, 2.4.1914). בימים הבאים פורסמו מטעם בתי הדין התורניים של העדה הספרדית והעדה האשכנזית בעיר מודעות אזהרה לציבור היהודי מפני כניסה להר הבית ומקום המקדש, "…שאין לזה שום היתר בעולם, וכי הוא איסור כרת" (מוריה, 7.4.1914).
בעקבות כיבוש ירושלים במלחמת העולם הראשונה בידי הצבא הבריטי בחנוכה תרע"ח (9.12.1917), הכריז הגנרל אדמונד אלנבי על כינון משטר צבאי בעיר. לבני הדתות והעדות השונות בעיר ניתנה התחייבות לשמירת הסטטוס־קוו במקומות הקדושים. בהמשך קיבלה ההתחייבות הזו תוקף בסעיף 13 לכתב המנדט, וסימנה את המשך השליטה של מוסדות האסלאם במקומות הקדושים למוסלמים בעיר ובעיקר את המשך קיומם של ההקדשים המוסלמיים במתחם הר הבית.
לאחר ביסוס הממשל הצבאי הבריטי בירושלים נוצר קשר ראשוני בין השלטונות להנהלת הווקף המוסלמי. בימים ההם עמד מושל ירושלים רונלד סטורס על מצבם הקשה של המבנים במתחם הר הבית והמליץ לווקף המוסלמי למנות את ארנסט ריצ'מונד ליועץ לטיפול בהם. ריצ'מונד העביר את המלצותיו לשימור כיפת הסלע למועצה המוסלמית העליונה (ממ"ע), שהופקדה על ניהול ההקדשים המוסלמיים, ופיקחה על הנעשה בהר הבית ועל בתי הדין השרעיים. עוד בטרם הקמת הממ"ע עמד מושל ירושלים סטורס על אפשרויות הכניסה להר הבית בהודעה שפורסמה בעיתונות העברית, ובה פורטו שעות הכניסה "בתנאי שמסגד עומר ומסגד אל־עקסה יהיו סגורים למבקרים בשעת התפילה". בהודעה נאמר גם ש"כל המגרש מסביב למסגד עומר הוא מקום קדוש ולכן מתבקשים המבקרים להתנהג באופן מנומס במקום הזה ולא להשתמש במגרש לשם טיול… עישון והכנסת כלבים במקום הנ"ל אסורה" (דואר היום, 12.4.1921; הארץ, 20.4.1921).
הממ"ע פרסמה מדריך להר הבית (בשנים 1924, 1925, 1929, 1930 ו־1935) שלווה בתצלומים וכלל הנחיות למבקרים וסקירות היסטוריות על המבנים העיקריים במתחם ובייחוד כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה. במדריך נכתב במפורש לתשומת לב האורחים כי כל מתחם הר הבית (אל־חרם א־שריף) קדוש למוסלמים. הכניסה להר הבית לבלתי מוסלמים הוסדרה בתשלום ובזמנים ידועים בימות השבוע בין השעות 7:30־11:30, מלבד בשעות התפילה, בימי שישי ובחגים המוסלמיים. יש לציין כי בעת ההיא נקודת הכניסה למבקרים בהר הבית הייתה בשער השלשלת (באב א־סִלסִלה), שבו הם נדרשו לשלם את דמי הכניסה.
לאחר מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929), הטילה הממ"ע איסור על כניסת יהודים להר הבית, והממשל הבריטי נמנע מלהתערב ולנקוט עמדה בסוגיה. האיסור הוביל להתגברות החשדנות והחיכוכים בין הערבים ליהודים סמוך למקום הקדוש. עם זאת, עדויות משנות השלושים מלמדות כי לקבוצות תיירים יהודים ניתן יחס מועדף מצד הנהלת הווקף המוסלמי, והיא התירה להם את הכניסה להר הבית בתשלום. התנהלות זו יצרה יחס מפלה בכל הנוגע לכניסת יהודים למתחם. "האיסור הוא אפוא לפי הכלל הידוע: היהודי טרפה, אך פרוטתו כשרה" (דבר, 3.2.1937, 28.2.1937).
פרופ' זאב וילנאי, שנודע כמדריך טיולים עממיים וכאחד מגדולי חוקרי ארץ־ישראל במאה העשרים, ציין בזכרונותיו כי בהתערבות פקידים בריטים הורשה מעת לעת להיכנס להר הבית בהדריכו קבוצות תיירים אנגלים. "בכל סיור כזה הייתי שומע את דברי הלחש של הערבים כשהם מצביעים עליי: 'הדה יהודי! הדה יהודי!' (זה יהודי)" ("ואהבת לארצך כמוך", ירושלים 1974, עמ' 38־39).
הכותב הינו הוא חוקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה
