זעזוע, סלידה, צער, הלם, פחד וכאב הם רק רשימה חלקית מתופעות הלוואי שמופיעות לאחר צפייה בתחקיר "עובדה" על יהודה משי זהב. בדיעבד אחרי הצפייה אפשר להבין היטב מדוע בחרו בקשת לפרסם את התוכנית למרות ניסיון ההתאבדות שלו – אסור היה בשום אופן להפנות את העורף לאלו שנפגעו וסוף סוף קיבלו במה לספר את סיפורם.
מתוך הסיפור הזה עולה אט אט גם ההבנה המטלטלת שחטאנו כולנו למגזר החרדי. מספר האנשים שידעו על מעשיו האיומים של משי זהב, כך מתברר, היה גדול. שוטרים, אנשי תקשורת ומכרים, וגם אנשים שהיו בקשרים שונים עם העולם החרדי – שמעו לא מעט סיפורים שהעידו על התנהגותו האיומה. לכן קשה מאוד להתחמק מהשאלה – האם היה זלזול בכל המידע הזה רק בגלל שהנפגעים שייכים למגזר החרדי?
אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שלמרות שחרדים פרסמו את מעשיו של משי זהב שחור על גבי לבן, למרות שפשקווילים רבים נתלו בשכונות חרדיות בירושלים והזהירו ממעשיו המגונים, למרות שרבנים והורים הזהירו את ילדיהם מהאיש המסוכן בריש גלי, למרות שהוא הוקע מן החברה ונדרש להתרחק ולמרות שנפגעים הגישו תלונות במשטרה – כולם העלימו עין.
החרדים עשו מה שיכלו כדי לטפל בבעיה ולהתמודד עם האיש הזה. יותר מכך, הם עשו מה שכל אדם שפועל כצדק היה עושה, רק שבמקרה שלהם אף אחד לא עזר להוציא את האמת לאור. עם יד הלב – האם המשטרה הייתה מטייחת את התלונות ומעלימה עין גם אם היה מדובר באדם שפוגע בציבור הכללי? התשובה היא כנראה לא.
לרוב חרדים נתפסים כמי שמטייחים פרשיות מבישות, כשבפועל הם זעקו בכל כוחם וזכו להתעלמות בטענה שזו התנכלות כביכול למשי זהב שמתקרב לציונות. צריך לומר את האמת: המגזר הזה נחשב לנחות בעיני רבים, וככזה יותר קל להתעלם ממנו לטובת אינטרסים כאלו או אחרים.
הפרשה הזו היא כתב אישום לחברה הישראלית, למעמדות החברתיים ולסדרי העדיפויות. היא צריכה לעורר בנו חשבון נפש על חוסר האכפתיות ועל חוסר האנושיות שלקינו בהם. ויותר מכול היא חייבת לגרום לנו לפקוח את העיניים ולפתוח הלב לכל קול שקורא לעזרה, מבית ומחוץ.
