במהלך יום העצמאות מוזמנים כל השגרירים והנציגים הזרים לבית נשיא המדינה. בנוסף לנאומו הקבוע של הנשיא ולהופעה אומנותית מקובל כמובן ששר החוץ נושא את דברוֹ.
למיטב ידיעתי זה הנאום השנתי הפומבי המרכזי של שר החוץ בפני חלק נכבד מנציגי המדינות המשרתים בארץ. השנה נשא הנשיא ריבלין את דבריו באופן ידידותי, אישי ורגשי בדרכו הטובה. לאחר נאומוֹ הודיעה המנחה שעקב נסיעה של שר החוץ לפגישות מדיניות בקפריסין נמנע ממנו לצערו להגיע לאירוע וכי הוא מוסר את ברכתוֹ לנוכחים.
בהחלט ייתכן שהשליחות בקפריסין לא יכולה הייתה להתעכב בשעות אחדות, אבל העובדה שאף נציג ממשלתי אחר לא דיבר במקומו היא מוזרה ביותר. מובן ששר בכיר אחר היה יכול לייצג את הממשלה, או לחילופין מנכ"ל משרד החוץ. לא רק שיש כאן מהלך לא נימוסי, אלא שנגרמה החמצה ממשית לשאת מסר אקטואלי על מדיניות החוץ של ישראל בתחומים השונים, כמוֹ הסכמי השלום הטריים, המו"מ עם איראן, ההתפתחויות הצפויות עם הפלשתינאים והיחסים ההדדיים שבין ישראל לבין כל אחת מהמדינות המיוצגות בארץ. בכל מקרה יש לשער שהשגרירים השונים תהו על האירוע המוזר.
קשה להאמין שבמצב תקין לא היה נמצא מועמד ראוי לייצג את הממשלה בבית הנשיא במקום שר החוץ. במציאות הנוכחית אפשר רק לנחש כמה מורכב עלול להיות הליך הבחירה במחליף לשר. אולי אפילו היו צריכים לכנס לשם כך ישיבת ממשלה אך לצערנו יש לשער שהיו מתקשים להגיע בה להסכמות.
ההנחה שהפכה רווחת לאחרונה, לפיה אפשר לכאורה לוותר על תפקידים ופונקציות משמעותיות בניהול המדינה, היא בעייתית. יש מי שחושב שאפשר לפעול ללא תקציב מסודר ותקין וללא חוק הסדרים מעודכן, שאפשר לפעול ללא שר משפטים מכהן, שאפשר להסתדר ללא כינוס קבוע של הקבינט ושניתן להתמיד במינויים זמניים שונים ולא להחליט למשל בדבר הארכת כהונתו של הרמטכ"ל. ציניקנים אפילו יכולים לומר שבימים אלה שיטת המשטר בישראל מוכיחה שהרבה מהתפקידים הכלולים בה אינם באמת חיוניים. עובדה "שהדברים מתפקדים" גם בלי שבעלי התפקידים עצמם מסתובבים בשטח. אולי עוד נגיע למסקנה שראוי לצמצם באופן דרמטי את התפקידים הממלכתיים, או לשכפל נאומים מוכנים לכל מצב, שיושמעו על-פי הצורך.
אבל מעבר לאמירות הציניות, הסכנה ברורה ואפילו מידית. אי אפשר לטעוֹן שהתפקיד של רשויות המדינה יעיל וסביר באווירה הזאת של סוף העונה. תפקידים שמאוישים באופן חלקי או זמני מהותיים לניהול תקין של המדינה וצרכי האזרחים. ההצטברות של החוֹסרים הגיעה כבר למסה קריטית שאינה סבירה ואף מזיקה.
לא רק שהתפקוד הממלכתי לקוי, אלא שהאמון ברשויות הולך ונסדק. חברי הממשלה חייבים להחליט לאלתר אם הם ראויים, רשאים ומוכנים להמשיך לשאת באחריות המלאה לרִיק הכוֹבש את ניהול המדינה.
