בשבועות האחרונים עולות הקריאות השונות, משני צידי המתרס הפוליטי, להישען על קולותיהם של הסיעות הערביות בכינון ממשלה. כך נוצר מצב שסיעות אלו עומדות כלשון המאזניים ומכריעות איזו ממשלה תקום והאם בכלל. זהו אירוע בהחלט חריג, אך לא הראשון מסוגו.
הפעם הראשונה בה נדרשו לסוגיה הייתה בתום הבחירות לכנסת השנייה, בסוף יולי 1951. נוכח התוצאות היה ברור כי מלאכת הרכבת הממשלה תוטל על בן-גוריון וכך אכן קרה, אך הזקן התקשה להרכיב קואליציה והצליח להגיע לסיכום רק עם המפלגות הדתיות והחרדיות. כבר באמצע אוגוסט, שבועיים בלבד לאחר הבחירות הבינו במערכת הפוליטית כי בן-גוריון הולך לקראת קואליציה הנשענת על המפלגות הערביות. ואכן נוצרה ממשלה שנשענה על חברי הכנסת מהסיעות הערביות שנתפסו כמפלגות לוויין עושות דברה של מפא"י, כאשר הן מהוות לשון מאזניים בקואליציה.
ההישענות על קולותיהם של הסיעות הערביות יצרה התנגדות חריפה מצד תנועת חרות – תנועת האופוזיציה מיסודה של יוצאי האצ"ל, והגלגול המוקדם של הליכוד. מאמר בעיתון "חרות" הזהיר ממשלה הנשענת על מפלגות הלוויין הערביות וכתבו: "תהיה זו עובדה בלתי משמחת ואף מדאיגה". עוד נכתב כי "אין זה ספק שהערבים ינצלו את מעמדם לקבל מהממשלה ויתורים לטובת האוכלוסייה הערבית" והוסיפו כי ממשלה שכזו תפגע ביוקרה ובכבוד של המדינה היהודית הנאלצת להיכנע בפני התושבים הערבים שהממשלה קמה על רצונם.
ההתנגדות לא הייתה על שילוב הערבים במדינה או על מתן זכויות אזרחיות שוות, הרי תנועת החרות נאבקה כבר באותם הימים בעד הסרת המשטר הצבאי על ערביי ישראל ושילובם בחברה הישראלית. התנועה התנגדה באופן גורף לבניית ממשלה שתשען על קולותיהם ותהיה תלויה בהם, זאת מפאת שני טעמים מרכזיים.
ראשית, ממשלה כזו תעמיד בפני סכנה את הביטחון של המדינה ואזרחיה. חברי הכנסת יוחנן בדר ואסתר רזיאל-נאור, התריעו כבר בשלב ההתייעצות אצל הנשיא חיים ויצמן, כי ממשלה שכזו עלולה "לפגוע קשות באינטרסים המדיניים והביטחוניים של המדינה". בשלב מאוחר יותר טענו בעיתון חרות כי "ביטחונה של מדינת ישראל ועם ישראל- בהכרעת ידיים אלה" (של הערבים הכוונה).
חוקר התנועה, ההיסטוריון פרופ' יחיעם ויץ, מדגיש את הטענה השנייה כטענה מרכזית יותר. בספרו על התנועה, "הצעד הראשון לכס השלטון", הוא גורס כי הטענה שממשלה הנשענת על הקולות הערבים אינה לגיטימית כיוון שאין לה תמיכה דיה בקרב היהודים. בעיתון התנועה נכתב כי "המצב הזה עלול להביא כליה על עצם המושג 'מדינה יהודית' ולהפוך את הממשלה החדשה ל'שפחת הערבים'". עקב התלות בערבים יצליחו נציגיהם "לדחות כל דרישה שאינה עולה בקנה אחד עם תועלת ישראל והיהדות". כלומר, הטענה השנייה היא שממשלת ישראל נדרשת לפעול לתועלת העם היהודי והיהדות, וכדי שהממשלה תוכל לבצע את הדרישה הזו היא חייבת להישען על רוב יהודי.
ביום השבעת הממשלה העיתון המפלגתי כינה אותה ממשלת חבלה ובמאמר נכתב "מהי התופעה המדהימה והמבהילה ביותר במערכת הכוחות החדשה? הממשלה הזאת של המדינה היהודית הריבונית אינה מסוגלת להחזיק מעמד בסכסוך פרלמנטרי כלשהו בלי קולותיהם של חמשת הנציגים העומדים לתמוך בה". בסיום מאמר זה כותב המחבר כי ממשלה יהודית בחסדי הערבים היא "בלתי אפשרית הסותרת את עצמה". פרופ' ויץ מרחיב ומוסיף כי לדעת התנועה, ממשלה שכזו מהווה סטייה מחפירה בעצם החזון הציוני.
בחרות התנגדו באופן גורף לממשלה שתשען על חברי כנסת ערבים, לא כי חשבו שלא נדרש לדאוג לצרכיהם, להיפך. בתנועה טענו כי שיפור חייהם של האזרחים הערבים צריך להיות מטרה אובייקטיבית של ממשלת ישראל ויש לטפל בה כי זה מה שנכון עבור המדינה ולא בגלל חשבונות מפלגתיים של מפא"י. הביקורת עמדה על היסוד הביטחוני ועל היסוד הזהותי.
פרופ' ויץ קושר בין ההתנגדות להקמת הממשלה לבין ההתנגדות העמוקה להסכם השילומים שנרקם והחל להתגלגל באותם הימים. לדעת התנועה ממשלה שאין לה רוב יהודי לא יכולה לקבל החלטות הקשורות באופן מובהק לעם היהודי. וכאן אולי המסר לימינו אנו: ממשלה שאין לה רוב יהודי צריכה לנהוג בזהירות מופתית בהישענות על לא-יהודים בעת שינויים או תיקונים הנוגעים לעניינם של היהודים, תמוה אם ממשלה בתמיכת רע"ם או הרשימה המשותפת תהיה מעורבת בסוגיות גיור, כשרות או מעמד הרבנות, וכל ממשלה שתקום תצטרך להבין זאת.
הערה לסיום, חדשות לבקרים אנו שומעים על הליכוד של פעם, על בגין של פעם ועל חרות של פעם, לרוב דווקא קריאות אלו מגיעות מהצד השמאלי של המפה. לאלו המשמיעים אותם כדאי להזכיר, שגם טיעונים נגד השענות על ערבים זה גם חרות של פעם.
