לפעמים נִסים קורים גם לסוציולוגים, לעיתונאים, ולשאר אנשים שעיסוקם בתחום הניתוח החברתי. מה זה נס של סוציולוג? כשמופיעים בחברה סמלים פשוטים שיכולים להמחיש תהליכים חברתיים ארוכים ומורכבים. דוגמה טובה לכך היא המהפך הדרמטי שחל בדמותו של ל"ג בעומר, יום שבעבר היה מזוהה בבירור עם חץ וקשת ועם דמותו של בר כוכבא, והיום הוא מזוהה לגמרי עם דמותו של ר' שמעון בר יוחאי וספר הזוהר.
מרד בר כוכבא היה הניסיון היהודי האחרון לשמר עצמאות יהודית בארץ ישראל שאחרי חורבן בית שני. 62 שנים אחרי החורבן עוד היה ישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל, כולל באזור ירושלים ויהודה. המרכז התורני ביבנה המשיך ליצור באותה העת את היצירה ההלכתית והאגדית שהיא התשתית לכל התרבות היהודית. כלומר, עדיין הייתה חיוניות יהודית משמעותית. במציאות הזו ניסה המצביא המסתורי, שמעון בן כוסבא, לחדש את העצמאות היהודית.
זה היה הימור על כל הקופה – או שזוכים בריבונות, או שמאבדים אפילו את מה שנותר. ההימור היה חסר סיכוי: איך יוכלו כמה גדודים בודדים, שמספרם היה אפילו נמוך יותר מלוחמי המרד הגדול, להביס את האימפריה? והוא אכן נכשל, וגם המעט שעוד נשאר התפזר לכל עבר, כולל המרכז ביבנה שגלה לגליל, והיה שם רק צל חיוור של מה שהיה ביבנה. המסורת היהודית גינתה אפוא בחריפות גם את בר כוכבא, וגם את תומכו הגדול רבי עקיבא.
ולמרות זאת, התנועה הציונית הפכה את בר כוכבא, וגם את מתאבדי מצדה, לגיבורים לאומיים. לבר כוכבא שרו שירי תהילה, ולמצדה עלו תנועות הנוער, ופעם אפילו היו משביעים שם את טירוני צה"ל. האם פירוש הדבר שהתנועה הציונית ביקשה לעודד אובדנות? ממש לא. אלא שכשרוצים להעלות על נס ערך מסוים מקדשים גם את מעשי הגבורה הקיצוניים ביותר, הלא הגיוניים, שנעשו בשמו. מי שרוצה להעלות על נס את מאבק השחורים בארה"ב יעלה על נס את מי שמסרו נפשם למען המאבק; לא את המוות הוא מרומם, אלא את הערך שלמענו אנשים מוכנים אפילו למסור את נפשם. ומי שרוצה לרומם את ערך הריבונות והעצמאות היהודית יעלה על נס את מורדי בר כוכבא ומתאבדי מצדה; לא בגלל מותם, אלא בגלל הערך שלמענו היו מוכנים להקריב את חייהם. כשם שמי שמקדש את דמותו של יוסף טרומפלדור לא רוצה לומר שטוב למות, אפילו לא בעד ארצנו, אלא שמי שרוצה לחיות בארצנו חייב גם להיות מוכן למסור את נפשו למענה.
כשרוצים להעלות על נס ערך מסוים מקדשים גם את מעשי הגבורה הקיצוניים ביותר, הלא הגיוניים, שנעשו בשמו
אגב, באופן מעניין, את דמותו של בר כוכבא ואת העליות למצדה טיפחו דווקא אנשי תנועת העבודה, ולא אנשי הימין. והם אכן ידעו להבחין בין הלקח החיובי של נכונות להילחם על הריבונות לבין ההתנגדות להימורים מסוכנים על כל הקופה. אבל עם עליית הימין לשלטון צאצאיהם כבר החלו לפחד שמוטיב האובדנות בסיפור בר כוכבא ומצדה יהפוך למרכיב הדומיננטי, והחלו להסתייג ממנו. אל הוואקום שנוצר חדרו החוגים החרדיים, שמבחינתם בר כוכבא בפרט, ומלחמה על עצמאות בכלל, אף פעם לא היו פופולריים, והם הכניסו לחג הזה את גיבורו החדש: "התנא האלוקי" רבי שמעון בר יוחאי, שלו מיוחס חיבורו של אחד הספרים המסתוריים ביותר בתולדות היהדות, הלא הוא ספר הזוהר.
במובנים רבים, רשב"י הוא ממש היפוכו של בר כוכבא. אם בר כוכבא סמך בעיקר על כוחו ועוצם ידו, ועל עצם הנכונות שלו לקחת אחריות, ואף להקריב את חייו, למען המטרה שהציב לעצמו, ככל שהיא בלתי ריאלית – רשב"י הוא הדמות שיותר מכל תנא אחר מסמל בוז לחיי המעשה. לפי המדרש, הוא ישב עם בנו 12 שנים במערה, וכשיצא ממנה החל לשרוף במבטו כל שדה שראה, מתוך בוז לאנשים "המניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". עולם המעשה נראה לו נמוך וחסר משמעות לעומת עולמם של סודות התורה.
מה הפלא שבהגיע מגפה, אותם אנשים מעדיפים לסמוך על הוראות הרבנים מאשר על הנחיות הרופאים?
המעבר מדמותו של בר כוכבא לדמותו של רשב"י כסמל של ל"ג בעומר, ובמיוחד העלייה ההמונית לקברו של הצדיק ביום הזה, מסמלים אפוא גם את החזרה מהאתוס הציוני של לקיחת אחריות ארצית לאתוס הגלותי של הישענות על תפילות, "קוויטלעך", קברי צדיקים ואמונות מיסטיות ומשיחיות. במקום הפיזיקה הארצית של לימוד סודות העולם הנגלה, שמתוכה נוכל לבנות כלים שיעזרו לנו להתמודד עם אתגריו, מציעה לנו הקבלה של רשב"י פיזיקה שמיימית של ספירות ומערכת הקשרים ביניהן, שהיא כביכול המניעה את העולם. אז מה הפלא שבהגיע מגפה, אותם אנשים מעדיפים לסמוך על הוראות הרבנים מאשר על הנחיות הרופאים?
חשוב לדייק: רבבות העולים למירון אינם מוותרים חלילה על עבודה לצרכי פרנסה, וגם לא על הליכה לרופא לצרכי רפואה – כשם שרבים מהציונים האדוקים, המאמינים בכל ליבם בלקיחת אחריות עצמית, לא בהכרח מוותרים גם על תפילה. אבל קידושה של תרבות קברי הצדיקים, של"ג בעומר במירון הוא סמלה הגדול, מעידה שאכן, יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים.
בתוך תוכם, יותר מדי ישראלים עדיין מעדיפים להאמין שתפילה על קבר הצדיק, שלא דורשת הרבה מאמץ, היא שתושיע אותנו, ולא נזדקק למאמץ הגדול הכרוך בחיי אחריות עצמית. ככל שאחוזים גדולים יותר מן החברה הישראלית יאמצו לליבם את אתוס מירון, ולמרבה הצער בעשורים האחרונים זה כולל גם רבים מאנשי הציונות הדתית, עולה החשש שהסיפור הציוני עלול להיות רק אפיזודה קצרה יחסית בחיי העם היהודי, שכנראה מעדיף את המצב הגלותי שבו אחרים משרתים אותו (אפילו שלא פעם הם גם פוגעים בו), והוא צריך לפנות רק לחסדי שמיים.
