האסימון נפל לי בהופעה של אנריקה איגלסיאס. באופן אישי לא נכחתי בהופעה, שהתקיימה בארץ אי אז, בעידן שבו היו עדיין הופעות; אבל כן נכחה שם תלמידת אולפנה אחת שזכתה בכבוד הבלתי נתפס לעלות על הבמה ולהצטלם כשהיא מחובקת עם אליל הזמר הלטיני. תגובת האולפנה לא איחרה לבוא: "התנהגותה של התלמידה איננה הולמת את קוד ההתנהגות המחייב של האולפנה", מסרה הנהלת המוסד, והודיעה שהתלמידה תזומן לשיחת נזיפה.
ואני זוכר איך קראתי את הידיעה הזו באתרים המגזריים, ואמרתי לעצמי זהו, אין לנו סיכוי. כי הנערה הזו ניצבת מצד אחד מול אנריקה איגלסיאס. אנ־רי־קה איג־ל־סי־אס. במופע של 50 אלף צופים. ומן הצד השני נמצא קוד ההתנהגות המחייב של האולפנה. ומה הסיכוי, בטווח הארוך, שהקוד המחייב של האולפנה ינצח.
באותו שבוע ממש התחתנה דוגמנית ישראלית עם שחקן של ברצלונה. התקשורת עלתה על גדותיה מהתרגשות על כל חבר קבוצה שהגיע לארץ כדי להשתתף בחתונה, ורק בשולי השוליים נשמעו כמה קולות מחאה חשוכים. קולות שברור היה, אפילו להם, שהם לא מעניינים אף אחד.
מי שרוצה להילחם בעמדה או בתנועה מסוימת, כותב הרמב"ם במורה הנבוכים, חייב לייצר תנועת נגד שתהיה לפחות באותה עוצמה. אם כמרי העבודה הזרה מבטיחים שהארץ תיתן את יבולה אם נשתחווה לפסלים, התורה חייבת לייצר איום נגדי ולומר שדווקא עבודה זרה תהפוך את הארץ לשממה. אחרת זה לא ילך. אילו הייתה מסתפקת בקביעה שלא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין עבודת אלילים לתנובת השדות, זה לא היה מועיל מול ההבטחות המסנוורות והאיומים המחרידים של הכמרים. ואם המקדשים של העולם העתיק מלאים אלילי כסף וזהב מרהיבים, אנחנו לא יכולים רק לומר שזה שטויות, אלא חייבים לבנות מקדש משלנו, פי אלף יותר יפה, פי אלף יותר סוחף ומרשים ומשלהב את הרגש והדמיון.
בציבור החרדי אגב, מבינים היטב את הצורך בגיבורי על. הסיפורים שעליהם גדלתי בקייטנות חב"ד של ילדותי קיבעו אצלי עד היום את דמות הרבי מליובאוויטש כהכלאה של דמבלדור וסופרמן; ובתי הכנסת בשכונת הר־נוף מלאים בילדים המשחקים זה מול זה בקלפים ומדבקות של הרב קנייבסקי והרב אלישיב. זה נראה מגוחך, דמויות של רבנים מזוקנים מתהפכות על הרצפה למחיאות כפיהם של ילדים; זה באמת מגוחך, הצורך האנושי באלילים, מגוחך אבל קיים. אנחנו זקוקים להן, לדמויות הגדולות מהחיים, הן מהלכות עלינו קסם. ואם במגזר הדתי־לאומי הצלחנו לנתץ את האלילות הזו בכל הנוגע לדמויות רבניות, הצורך הזה מוצא דמויות אחרות להיאחז בהן, מחוץ למגזר ובתוכו.
כדי לנצח במלחמת התרבות, או לפחות להחזיק מעמד, לא מספיק להיות צודקים ולא כל כך יעיל להיות מדויקים. צריך שתהיה אלטרנטיבה. הרב קוק חיפש כל ימיו את "משורר התשובה" ואת הסופרים של הקודש שייתנו תשובה הולמת לספרות ההשכלה; כי הוא ידע שכל הטיעונים הפילוסופיים לא יועילו מול שיר אחד מושחז של ביאליק. עם הזמן צמחו לנו סופרים, וגם משוררים, אבל איבדנו את האלילים, את גיבורי התרבות. את הברק בעיניים כשאתה מצליח להידחק וללחוץ את ידו של פוסק מן הדור הקודם בתקווה שידבק בך קצת אבק הפיות; את פעימות הלב המשותפות של המונים המתכנסים בעצרות ענק בהובלת גדולי הדור (לא במקרה הן מתקיימות במקומות הפולחן החילוני, דהיינו אצטדיוני הכדורגל). הנפש שלנו זקוקה לזה. ואם אנחנו רוצים שיהיה לנו סיכוי מול אנריקה איגלסיאס, צריך לאמץ את אנשי התורה שלנו כגיבורי תרבות, שתמונותיהם יתנוססו על קירות הסלון, רחובות ייקראו בשמותיהם ומעשיהם יסופרו לילדים לפני השינה; ואולי אין ברירה, אלא להדפיס אלבומי מדבקות של הרב שרלו והרב מלמד.
