כשפרצו פרעות תרפ"א, לא ידעו היהודים אפילו איך לקרוא להן. העיתונים הכריזו על "בלבולים ביפו"; כך ניסו מחדשי העברית לקרוא אז למהומות רחוב. היה זה לפני מאה שנים בדיוק, ב־1 במאי 1921. מאורעות תרפ"א היו נקודת מפנה בתולדות היישוב היהודי: בעקבותיהן נפרדה תל־אביב מיפו והפכה לעיר עצמאית; בגללן פרסמו הבריטים את הספר הלבן הראשון; ובמהלכן הבינו יהודים רבים שצפוי לנו מאבק קשה וארוך מול ערביי הארץ.
מאה שנים חלפו בין רציחתו האכזרית של הסופר יוסף חיים ברנר ביפו בתרפ"א לבין המכות האכזריות שהוכה הרב אליהו מאלי באותה עיר בתשפ"א. מפתה לומר ששום דבר מהותי לא השתנה ביפו במאה הזו, אבל זה לא נכון. בחסד ה', הפכנו ממיעוט נרדף לרוב ריבוני. דם יהודים כבר אינו הפקר בארצנו. אין מקום להפגנות האלימות של צעירים יהודים כנגד הפגיעות האנטישמיות ביפו ובירושלים. יש לנו צבא ומשטרה שיעמדו מול הפורעים שונאי ישראל. הרבה נשתנה מאז תרפ"א, אבל יש גם דברים שלא נשתנו: מאה שנים לא מחקו את השנאה הלאומנית נגד היהודים.
כאן נמצא השורש הרעיוני העמוק של המחלוקת בין הימין לשמאל בישראל בנושא המדיני. אם הסכסוך היהודי־ערבי הוא בסך הכול התנגשות אינטרסים, לא צריך להיות קשה לפתור אותו. אם שני שכנים מתווכחים איפה עובר הגבול בין חצרותיהם, בברוש או בבוגנוויליה, אפשר די בקלות להגיע לפשרה הגונה. בהיסטוריה של ישראל היו מנהיגי שמאל שנהגו להצהיר: "תנו לי שעתיים בחדר סגור עם אבו־X, ונפתור את הסכסוך". זה מעולם לא עבד, כי הסכסוך שלנו עם הערבים אינו התנגשות אינטרסים, אלא קונפליקט של זהויות לאומיות. אנחנו היהודים שייכים לארץ הזו, והיא לנו. מהצד השני, כשישראל הציעה לפלסטינים באוסלו פשרה טריטוריאלית נדיבה, גילינו שאין זאת רק שהם מגדירים את זהותם על רקע הארץ, אלא שהם מגדירים אותה על רקע המאבק הנצחי נגדנו על כל הארץ, מה שהופך בעיניהם כל פשרה לערעור עמוק על עצם מהותם.
המתח בין ערבים ליהודים אינו נובע מפערים כלכליים. מחקרים מלמדים שמחבלים אינם בדרך כלל עניים במיוחד. המתח הזה גם אינו נובע רק משליטתנו ביהודה ושומרון, ולכן הוא לא נעצר בקו הירוק. בתגובה לטרור הטיקטוק ולאלימות הערבית המתפשטת הודיעה ועדת המעקב של ערביי ישראל שיפו וירושלים הן "היהלום שבכתר הפלסטיני, וישראל והציונים לא יכולים לשנות את זהותן". לא כל ערביי ישראל מזדהים עם אמירות אנטי־יהודיות, אבל לדאבוננו רבים מהם יחתמו עליהן. זה לא אומר שלנצח נאכל חרב; אפשר לקוות שביום מן הימים ערביי ארץ ישראל ילמדו לאמץ זהות לאומית רכה יותר. אך תהליך כזה הוא ארוך ואיטי, ובינתיים יש להביט במציאות נכוחה.
ההתמתנות המסוימת של מפלגת רע"ם היא סימן טוב, אבל חצי סנונית אינה מבשרת את האביב. הלוואי שיום אחד שרים ממפלגות ערביות ישבו בממשלה, אבל כיום מחוות ההזדהות של הפוליטיקאים הערבים עם מחבלים מלמדות אותנו איפה נמצא ליבם. מופרכת המחשבה שממשלה בישראל תהיה תלויה במפלגה כזו, ותצטרך להתחשב בה כשתצביע על מבצע צבאי בעזה.
כשהייתי ילד היו בכל שעה ברדיו שירי שלום, ואמהות היו אומרות לילדיהן: "כשאתה תגדל, כבר לא יהיה צבא". היום כבר אין שירי שלום ברדיו, וכבר אין לאמהות אשליות שלום. אפשר לקוות שלא לנצח נהיה אויבים, אך לנצח נהיה שני עמים, ולא קל לשני עמים לגור בארץ אחת. משלה את עצמו מי שחושב שמשחקי כדורגל משותפים והצגות תיאטרון בין־דתיות יביאו לנו שלום מהיר. בתולדות העמים פגשנו אלפי סכסוכים לאומיים, ואף אחד מהם לא נפתר בעזרת משחקי ספורט. בחג המולד 1914 יצאו בספונטניות חיילים גרמנים וצרפתים מן החפירות, ושיחקו ביחד כדורגל. אוהבים לצטט את הדוגמה המיתולוגית הזו; פחות אוהבים להזכיר שלמחרת הם חזרו לירות אלו על אלו למשך עוד ארבע שנים. שלום מגיע רק כשהעם התוקפני נואש משאיפתו להעלים את שכנו. יום אחד הערבים ישלימו עם קיומנו, אך יידרש לכך זמן.
ביום שהערבים אזרחי ישראל יחליטו לקבל את קיומנו כאן, ימצאו בנו שותפים נאמנים. לא נצפה מהם שיהיו ציונים, ולא נבדוק אם הם שרים "התקווה" בעיניים לחות. נדרוש מהם רק פטריוטיות אזרחית, כמו שיש לכל אזרח נאמן בכל מדינה. חשוב לומר שאנחנו מייחלים ליום הזה; חשוב גם לומר שלדאבוננו הוא עדיין רחוק.
