לאחרונה אני רואה יותר ויותר פוסטים הבאים לעזרתם ולהגנתם של ילדים שעוברים חרם או סובלים מבריונות בכיתתם. מסיבות יום הולדת שאיש לא מתכוון להגיע אליהן ואפילו אירועי בר או בת מצווה שכיתה שלמה מתארגנת בכוונה להבריז ממנה ולשבור את לב כלת או חתן האירוע.
אני בעד, אני ממש בעד. אני בעד בעיקר לזהות את הבריון המוביל. המנהיג או המנהיגה השליליים שכמו רבים מדי בעולם משיגים את החוזק שלהם מהנמכת אחרים. הכוח שלהם נצבר באמצעות ריקון הכוח של השני. ועוד יותר מזה אני בעד לזהות את ההורים של אותו אחד או אותה אחת. פעמים רבות טיפוסים שדומים לילדיהם, וגרוע מכול – לא מתביישים בהתנהגות הזו של הילדים שלהם. הם באפס מודעות להתנהגות של הילדים שלהם, אבל לחץ ציבורי כזה אולי יצליח להזיז אותם, וגם זה לא תמיד.
ועם כל זה. בתור ילדה לא מקובלת לשעבר, ולא, אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב על זה כאן או בכלל, אני רוצה לקרוא לכם, הורים יקרים, ולהגיד – זה לא מספיק. זה כן קודם כול המון, ויישר כוח. יישר כוח שהילדים שלכם סומכים עליכם, והראו לכם את ההודעות שהם מקבלים בווטסאפ הכיתתי, כנראה בקבוצה שהם עדיין שורדים בה. וכל הכבוד שאתם נלחמים ומדברים. אני ממש זוכרת את המאמצים של ההורים שלי. הלכו למורה והלכו למדריכה בבני עקיבא. אני זוכרת את זה כמעשים אקטיביים למען פתרון המצוקה הגדולה שהייתי בה. וכל הכבוד על האומץ של חלקכם לחשוף את העניין ברשתות החברתיות. זה לא קל וזה מחיר שכל המשפחה משלמת, ואני בטוחה שחלק מהחברים והחברות שלכם מרימים גבה, שואלים למה אי אפשר לפתור את זה בדרכים אחרות ובתוך הכיתה ובשיחה. אבל אתם קיבלתם החלטה לעשות הכי טוב בשביל הילד שלכם.
ועם כל זה. אחרי שהסערה תשכך, ויפסיקו לכנות את הילדים שלכם בשמות, ותעבור הבת־מצווה שתתמלא באורחים ויהיה כיף וצילומי מגנטים – אחרי כל זה, צריך לתת משהו גם לילד, כלים חברתיים שככל הנראה חסרים לו. שלא תבינו אותי לא נכון, זו בכלל לא האשמת הקורבן. לכל ילד מגיעים חיים עם חברים וחברות ושמחה. אבל ללא מעט ילדים, לא מקובלים, יש איזשהו חוסר בכישורים חברתיים. אני, לדוגמה, יודעת לקחת אחריות לא רק על השונות שלי מבחינה חיצונית, אלא גם מבחינה התנהגותית. הייתי ילדה עם עצימות גבוהה, פעמים רבות לא הייתה הלימה בין התגובה שלי למה שקורה. אני זוכרת שהייתי מנבלת את הפה, צועקת הרבה, לא ידעתי מה נכון. אני לא מאשימה את עצמי או מצדיקה את התקופה ההיא, אני רק רוצה להתבונן בזה באומץ לצד תחושת העלבון והדמעות וסערת הרגשות. התחושה שחוזרת על עצמה מדי בוקר, שוב לקום למלחמה.
טלפון סלולרי למשל, אנחנו נותנים לילדים את המכשיר הזה, כל משפחה והגיל שהיא החליטה שמתאים לה. אבל לא מלמדים איך, לא נותנים מינונים. אם קוראים לילד "חופר", כדאי לגלול אחורה, ולראות שהוא שלח כמות מוגזמת של הודעות קוליות, ארוכות נורא, שברובן יש שקט או "אה…" עד שמגיעים אל הפואנטה. ואז, אחרי שמרגיעים את העלבון מהכינוי, ללמד איך שולחים הודעה קולית. בוא נכין את מה שיש להגיד ואז נקליט ונשלח. ברמת ה"שים סטופר, 15 שניות הודעה וזהו". או ילד אחר שלא מצליח להשתלב, והילדה אומרת לך "הוא דוחה, אנחנו מוציאים אותו מהקבוצה", ואז ברשותה אני גוללת אחורה ורואה שהוא שולח מילים גסות ובוטות, בדיחות מיניות וממש לא מתאימות. ואני מקווה שאמא שלו תראה ותגיד לו שמעבר לזה שזה זוועה, היא תסביר לו שזה מרחיק אותו מהחברות והחברים שלו.
לפני כמה שבועות כתבתי על חינוך הילדים ללכת נגד הקבוצה כשהיא עושה דבר לא טוב או לא מקובל. איך אגרום לבן שלי לבחור בטוב ולא לפחד להגיד, לעצור או לא ללכת עם אחרים. אבל את הילד המתקשה צריך ללמד מתי "זורמים", איך שוחים עם הזרם, ומתי כדאי לשחרר ולא להתעקש. יש ילדה שחוזרת מהחזרות לריקודי הטקס, כועסת, בוערת, היא העירה לבנות לא לדבר והן דיברו וכל החזרה נהרסה, והיא כעסה ואז רבה עם כולם. להסביר שיש מורה, ואולי זה התפקיד שלה להשתלט ולא שלה. לא כשזה אירוע חד פעמי, אלא כשהילדה תמיד לא מוצאת את מקומה.
ואחרי כל הדברים האלו, ליבי־ליבי עם ההורים. שמנסים לעודד את הילדים בכל דרך אפשרית, ליזום, לצאת, להציע. ורואים איך ההצעה נשלחה בקבוצה, ואיש לא ענה. ואז אני ממליצה להתיישב פיזית על הילד/ה, בחיבוק מוגזם, וללחוש לו באוזן, עזוב אותך, כל החברים שלך סתומים. אתה ילד פלא ואתה מלך העולם.
revitelzon@gmail.com
