שום דבר לא הכין אותי לצעקה שהגיעה מתוך האמבטיה. לא שהיה צריך להכין אותי, כל ערב בערך בוקעת משם צעקה שכזו. פעם נכנס לה סבון לעין, פעם חסרה לה מגבת, אבל הפעם הצרחה הייתה מוצדקת – מתוך פתח הניקוז עלה לו תיקן אימתני ושוטט על גבי החרסינה כאילו זאת האמבטיה של אמא שלו. חיש מהר נבהלתי וברחתי, ואז נזכרתי שהשארתי שם את התיקן. ואת הילדה.
להפתעתי הרבה היא לא נראתה מבוהלת. "הי, הוא דווקא חמודי", קראה בזמן שהנבל הקטן שוטט בין רגליה. "אולי נביא קופסה ונגדל אותו?"
זה מה שיפה בבת השש שלי. אין לה דעות קדומות. אף אחד לא סיפר לה שתיקנים זו חיה מגעילה שצריך לפחד ממנה. אולי בעצם הוסללנו לשנוא תיקנים? אחרי שהסברתי לה בנועם שאחת דינו של התיקן למות, הילדה המשיכה להקשות: "למה הוא לא וגמל שלמה כן?"
למה באמת? חייבת להיות לזה תשובה מניחה את הדעת. אולי כי גמל שלמה לא דופק כניסות מבהילות דרך הג'ורה. אולי כי הוא נכנס בדלת של המרפסת כמו מלך, לא מתגנב. התיקנים? הם מגיעים מתוך סרט אימה של היצ'קוק. נוחתים עלייך בהפתעה, דופקים לך סצנה, זזים מהר מדי, לא יושבים לקפה, נדחפים. הדבר היחיד שיותר מציק מהם זה מנוע החיפוש של יאהו, שאיכשהו אחת לכמה זמן משתלט לי על המחשב ובטוח שבכוחו לגרום לי לעבור אליו מגוגל. איזו יומרה מיותרת. החיפוש היחיד שאני עושה דרכו זה "גוגל".
מכל מקום, החמלה שלי לחיות מסתיימת כשזה מגיע לתיקנים. אני באמת מתקשה להבין את פשר קיומם בעולם. מכירים את הסיפור על שלמה המלך והדבורה, שהוא לא מבין למה היא נחוצה ואז היא מוכיחה לו כמה היא חיונית? בואו נראה את חז"ל מלבישים את הסיפור הזה על תיקן. תראו לי בן אדם אחד בעולם שתיקן הציל אותו ממשהו בחיים האלה.
לנתן אלתרמן יש שיר כזה, "לשם מה קיימים יתושים בעולם". אחרי אינספור גלגולים הוא מגיע למסקנה מוזרה שבעצם צריך לשאול לשם מה קיימים בני האדם בעולם, והתשובה היא שהם קיימים בשביל היתושים, אשר קיימים מדם אנשים. את השיר מסכם אלתרמן בקריאה לאדם האכזר ש"אל תפגע נא ביתוש שעל אפך עומד, יום יבוא ובגללו עוד ילד ייוולד".
זה שקר, נתן, שקר. גם בלי היתושים ובלי המקקים היינו מסתדרים פה יופי. הגיע הזמן להודות באמת הכאובה הזו. כמו שפתח־תקווה לא קיימת, גם לתיקן אין זכות קיום, וכל מי שטוען שהוא חיוני למערכת האקולוגית או משהו כזה, בואו נזכור שהיא הסתדרה יפה מאוד גם אחרי שהדינוזאורים נכחדו.
איזו חיה מיותרת, בחיי. כאילו נולדה לעצבן. את חוזרת הביתה מחופשה ארוכה של שבוע וזוכה בקבלת פנים של עשרה מקקים מתים על הגב. מה הלך פה כשלא הייתי? אילו חיים סודיים יש למקקים האלה כשהם לבד? הכי מדליקים אותי התיקנים המקובלים. אחת לכמה זמן מת אחד מהם, וכל הנמלים באות לעשות לו הלוויה. הן סוחבות אותו בכל החצר, אולי גם נושאות הספדים תוך כדי. איפה ישנם עוד מקקים כמו המקק ההוא. איפה ישנם? בג'ורה, וכרגע ממתינים לי שם עוד שלושה כאלה. מי שמתלהב מבואו של האביב, כנראה לא שם לב שיחד איתו באים גם היתושים, הנמלים, התיקנים, הגרד והעיטוש המעצבן שלא עוזב אותי כבר שבוע. לדעתי נותנים לעונה הזאת יותר מדי כבוד.
אז אחרי ששכנעתי את בתי החומלת שלכולם חוץ מתיקנים יש זכות קיום בעולם, אצתי לארון ושלפתי משם קוטל חרקים. ראיתי שהתאריך האחרון לשיווק היה ב־2015. קצת מוזר כשחושבים על זה. ראיתם פעם תיקן שרגע לפני מותו עצר ואמר "פוס השמדה רגע, אני מבקש שתבדקי את התאריך, מדובר פה בהרג בלתי חוקי"? מה זה פה, תיקן או בית הדין הבינלאומי בהאג?
אבל גם קוטל החרקים לא הועיל, כי קוטלי חרקים זה חרטא. כל מה שהם עושים הוא להבריח את התיקן לאחורי השירותים, שם הוא ימתין עד השעות הקטנות של הלילה ואז יעשה קאמבק למיטה. האמצעי היעיל ביותר להשמדתו של היצור המאוס זה הישן, המוכר והטוב. אז נכנסתי לחדר, מצאתי את אחד הכפכפים הנאים שלי, ההוא עם הדוגמה היפה של המעוינים, בתקווה שישאיר חותם ראוי על התיקן למען יראו חבריו וייראו. אבל אז נזכרתי שאחרי הרצח אצטרך להסתובב שבוע עם הגווייה שלו על הסוליה. גם במותו המקק ימשיך להכות בי רגשית. אז הקרבתי את הכפכף של שיחיה, שביצע אחלה של עבודה על שימות. סך הכול מגיע לו, הרי בסוף הכול התחיל מזה שהוא לא חזר מספיק מוקדם הביתה, והשאיר אותי להתמודד לבד עם ילדים ותיקנים.
rachelm@makorrishon.co.il
