את סאגת מינוי שר המשפטים סיים ראש הממשלה נתניהו כאותו אחד שעליו מספר המדרש, שגם אכל את הדגים המסריחים, גם ספג את המלקות וגם שילם אלף זוז. באופן דומה, מצא את עצמו ראש הממשלה כשהוא גם מתבזה מול בג"ץ, גם מאבד את המומנטום שהחל בסוף השבוע האחרון להקמת ממשלת ימין, וגם נאלץ בסופה של הדרך למנות את בני גנץ לשר המשפטים. וכל זה תוך כניעה לבג"ץ ואפילו ללא צו מוחלט שהיה מאלץ גם את שופטי בג"ץ להתבזות מעט, בלוליינות משפטית וחוקתית.
נתניהו נכנס למאבק על משרד המשפטים כשהוא מתנער מהכלל הידוע "אל תהיה צודק – תהיה חכם". ראש הממשלה ידע שלמלחמה הזו יהיו מחירים כבדים מבחינתו, הן בשדה המשפטי מול בג"ץ והיועמ"ש, והן בשדה הפוליטי. למלחמה הזו הוא יצא מתוך רצון לבטא את רצונו בעצמאות מול שלטון המשפטנים, ועל הדרך, להרפות מעט מלפיתת החנק שיצר סביבו היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פרשנות מעוותת לחוק יסוד ממשלת חילופים. נתניהו רצה גם להזכיר, למי שעדיין לא הבין, שהקואליציה שהקימה את הממשלה הנוכחית התפרקה, ובינו לבין בני גנץ כבר אין שום הסכם, בטח לא כזה שמחייב אותו למנות את גנץ לשר המשפטים. הבעיה של נתניהו לא נמצאת כאמור בצדק, הטענות שהוא הציג בפני בית המשפט העליון היו צודקות לחלוטין. הבעיה היא בכך שהמלחמה הזו הייתה אבודה מראש, ונזקיה הסופיים רבים מתועלותיה.
כמובן שעצם העובדה שהמלחמה הזו אבודה מראש לא הייתה סיבה לא לצאת אליה. מלחמות אבודות הן לא בהכרח מלחמות מיותרות. לעתים ההפסד הוא הניצחון, משום שהוא גורם לצד המנצח לעשות שגיאות קריטיות בדרך לניצחון. שגיאה כזו הייתה עשויה למשל להיות פסק דין מופרך של בג"ץ שהיה חושף את ההטיה שממנה סובלים השופטים הבכירים ביותר, או הוצאת צו שלא ניתן לאכוף אותו.
אך כדי לנצח תוך כדי הפסד נתניהו היה צריך עצבי ברזל, וכאלו, כך נדמה, אין כרגע לראש הממשלה. ההחלטה להודיע על מינוי גנץ לשר המשפטים לפני שבג"ץ מכריע בסוגיה מנעה מנתניהו לגזור קופון, והותירה אותו ביד עם הפסד כפול בלבד. הפסד משפטי ליועץ המשפטי לממשלה שפעם נוספת יצא וידו על העליונה, כשליט הכול־יכול של המדינה. ולצידו גם הפסד פוליטי לבני גנץ, פוליטיקאי חלש שעתידו כבר מאחוריו וזכה פתאום לעדנה פוליטית ואף לג'וב שני נחשק. אם תפקודו של נתניהו באירוע הזה מבטא את הכושר הפוליטי שלו בימים אלו, דומה שקיצו הפוליטי הולך וקרב.
