בפרשת אמור לומדים אנו על מחזור החגים והמועדים של הלוח העברי. במשך הדורות התווספו להם ימים מיוחדים נוספים, אחד מהם הוא ל"ג בעומר. לכאורה זהו חג מינורי הבא לידי ביטוי בגני הילדים, במדורות הצעירים או בפתיחה מחודשת של אולמות החתונות. אולם ליום זה ישנה משמעות מיוחדת, שעדיין רלוונטית בימינו.
שני "סמלים" מובהקים ליום זה: המדורה והקשת. המדורה מקשרת אותנו לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, לספר הזוהר ולעולמה של המיסטיקה. התורה מצווה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות, וימי הספירה הללו קיבלו במסורת היהודית משמעות מיסטית: הם מסמלים את עליית האדם בספירות – בדרגות התודעה האנושית.
אולם לתוכן המיסטי של יום זה מתווסף גם תוכן "פוליטי", המסומל על ידי הקשת. לפי המדרש, בימי ספירת העומר מתו במגפה מסתורית רבבות מתלמידיו של רבי עקיבא. המגפה פסקה בל"ג בעומר, ולזכרם של החללים נוהגים אנו במנהגי אבלות בימי הספירה. בגלל מעורבותו הפוליטית של רבי עקיבא ותמיכתו במרד בר־כוכבא, יש הרוצים לראות באבל זה זיכרון עמום לחללי המרד ולגבורתם ועמידתם האמיצה של הלוחמים. אכן, יחסנו למרד בר־כוכבא הוא אמביוולנטי, ורבים הם הסבורים שמרד בר־כוכבא היה משגה היסטורי כביר. אולי זה נכון, אך למרות זאת מתאבלים אנו על הגיבורים ומזכירים בל"ג בעומר את גבורתם ואת מאבקם לעצמאות, המסומלים על ידי הקשת.
בפולקלור הגלותי, ל"ג בעומר היה יום שבו "יסובבו הנערים בקשת". אגדות חסידיות מתארות את הצדיק יורה ביער חץ הנע למרחקים כטיל מונחה, ופוגע באחד מצוררי היהודים. הקשת של ל"ג בעומר היא אכן סמל לאחיזה בנשק, ובמנהג זה מהדהדים דבריו של דוד בקינתו על שאול ובניו: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמואל־ב א). זוהי קינה על הגיבורים שנפלו, אך גם על הנשק שאיננו בידינו: "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה". בימינו קמה הגבורה לתחייה. ואולי לא מקרה הוא שיום העצמאות ויום ירושלים חלים בעצם ימי הספירה.
בין יואל לישעיהו
אכן, שני תכנים מנוגדים לל"ג בעומר: המדורה – המסמלת את ההתלהבות המיסטית ואת האהבה לא־לוהים ולאדם, והיא סותרת בעליל את הסמל השני – קשת המלחמה. שני תכנים סותרים אלו מייצגים את היחס האמביוולנטי של היהדות לצבאיות ולקשת. הרב זאב גולד, בספרו "ניבי זהב", הפנה אותנו בעניין זה למשנה במסכת שבת. לפי המשנה, מותר לצאת בשבת (כשאין עירוב) עם תכשיטים, אך לא עם כלים. בעקבות הלכה זו קוראים אנו במשנה שם:
לֹא יֵצֵא הָאִישׁ, לֹא בְּסַיִף, וְלֹא בְּקֶשֶׁת, וְלֹא בִּתְרִיס, וְלֹא בְּאַלָּה, וְלֹא בְּרֹמַח. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ [ולפיכך מותר לצאת איתם בשבת]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב, ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (משנה שבת ו, ד).
כנגד דעתו של רבי אליעזר, חכמים פסקו שלא קיימת כל אסתטיקה בכלי הנשק והמלחמה. לדאבוננו חייבים אנו להחזיק בנשק, אך יחד עמו גם בפרדוקס. מצד אחד עלינו להישמע לצו של הנביא יואל (ד, י): "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי". ומצד שני, מחובתנו לזכור שקשת זו אינה "נוי" אלא "גנאי" ועתידה להיבטל מן העולם, כנבואותיהם של ישעיהו ומיכה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
אנו חיים כיום בשעות דמדומים, שעות שהן לא יום ולא לילה, או יום ולילה גם יחד. אנו שומעים קולות סותרים; את קולו של ישעיהו המנבא כי קרב יום הגאולה, ובו בזמן את קולו של יואל, שאנו שרויים עדיין בחשכת הליל. הקשת מלווה את קיומנו המדיני בארצנו, אך המדורה מזכירה לנו את התקווה להתממשות האוטופיה.
הגולם הצבאי
לדעתי, מסר מורכב זה בא לידי ביטוי באחת האגדות היפות שבפולקלור היהודי. כוונתי לאגדה הידועה, המאוחרת אולי, המספרת על הגולם שיצר המהר"ל מפראג. על פי האגדה, המהר"ל עיצב גולם דמוי אדם, עפר מן האדמה, ויחד עם תלמידיו הכניס בו בהקפות מסתוריות את יסודות המים, האוויר והאש. מתחת ללשונו של הגולם שם המהר"ל קלף עם "השם המפורש", וכך קיבל הוא את מתת החיים. הוא קם והתהלך, ובכוחו האדיר הפך לאגרוף המגן על הקהילה. המהר"ל העניק לגולם כוח, חושים ושרירים לקיים את ה"נעשה ונשמע", אך לא העניק לו את כוח הדיבור. כשהגיע הזמן והמשימות מלאו, השכיב המהר"ל את הגולם בגניזה, בעליית הגג שב"אלטנוי שול" בפראג, הוא הוציא מפיו את הקלף הקדוש עם השם, כיסה אותו ב"שמות" – שרידי ספרי קודש – והשביע אותנו לא לעלות לשם כלל.
אכן בימינו זכינו לכוח מגן המחזיק בקשת, זהו גולם הצבאיות. הכוח שה"אלטנוילנד" שבחזונו של הרצל נאלצת להפעיל כדי להתקיים. אך המהר"ל לימד אותנו שיש להגביל את הגולם; אסור לו לדבר. המהר"ל רצה למנוע מן הגולם את המעורבות בפוליטיקה ואף את העצמאות, וזאת כדי שלא ניפול אף פעם תחת שלטון הגולם – המיליטריזם והרודנות הצבאית שבה התנסו כמעט כל מדינות תבל. הגולם אוחז בקשת, אך צריך לזכור שבסופו של דבר הקשת היא גנאי. אמנם יש קדושה ב"שם" שבקלף שבגולם, אך מקומו יהיה פעם עם יתר ה"שמות" שבגניזה, עם הדפים הבלים של העבר. בסוף, המיסטיקה תנצח את הצבאיות, והמדורה את הקשת.
ובינתיים, בשעת דמדומים זו, עדיין חייבים אנו להחזיק בנשק ובקשת אף על פי שמדליקים אנו ביום זה מדורות אש קודש המסמלות את אהבת ה' והאדם. לדעתי, המסורת היהודית האמיתית אוסרת עלינו לשרוף במדורות קודש אלו דמויות כלשהן, כפי שיש הנוהגים לעשות, אפילו לא את דמותם של המתועבים מבין שונאינו, ובוודאי לא את דמותם של ברי הפלוגתא מקרב אחינו, אפילו שהם נתפסים בעינינו כאויבים, בצדק או שלא בצדק. הימנעות מכך תהיה ביטוי של כבוד ודרך ארץ כלפי האוטופיה והתקווה שיבוא יום והיא תתממש.
