צביקה ואני חברים כבר מאה שנה בערך. למדנו יחד באותה ישיבה קטנה ובאותה ישיבה גדולה ואנחנו בקשר צפוף, כמעט יומיומי. בשבוע שעבר הלכנו יחד לכותל, ואחר כך ישבנו לאכול איפשהו, שתינו בירה, וכמו תמיד בפגישות כאלה שלנו איכשהו מגיע השלב שבו אנחנו מדברים על דברים שקרו לנו בישיבה. אנחנו לא מכוונים לשם אף פעם, זה פשוט קורה, ומתישהו הבנתי שאין לנו מילוט מהרגע הזה, שההיסטוריה הישיבתית המשותפת שלנו חזקה מאיתנו ומסתם שיחה על דברים יומיומיים. לפעמים אנחנו מתרפקים על זיכרונות, לפעמים בוחנים ממרחק השנים סיטואציות מאז, ובעיקר צוחקים על הרצינות שבה לקחנו את עצמנו ואת העולם, ומוכנים לתת הרבה כדי לחזור במנהרת הזמן ולו לביקור קצר בישיבה.
בשבוע שעבר צביקה אמר, לא תאמין את מי פגשתי. ואני ידעתי שהוא עומד לשלוף לי את השם הכי לא צפוי של מישהו שלמד איתנו בישיבה. וצביקה אמר, פגשתי את דוד קרני (שם בדוי כמובן) ואז הוסיף בדרמטיות, ואפילו דיברתי איתו קצת. עכשיו, אני רוצה שתבינו דבר. לא סתם צביקה הקדים בלא תאמין את מי פגשתי ולקח פאוזה ואז המשיך ואפילו דיברתי איתו קצת, פשוט היה משהו בדוד קרני כל כך רחוק ובלתי מושג, שגם שנים טובות אחר כך להגיד משפט כמו "פגשתי את דוד קרני ואפילו דיברתי איתו קצת" נשמע מופרך מיסודו. דוד קרני היה אחד הבחורים הכי מבוגרים בישיבה, אלטער מה שנקרא. אבל מעבר לזה שהיה אלטער, הוא גם היה טיפוס מאוד מתנשא. יהיר בקטע לא מאוזן. ולא שהייתה לו סיבה לזה. הוא היה סתם בנאדם רגיל, אבל כנראה היה לו דימוי עצמי גבוה מדי (או נמוך מדי) וזה גרם לו לשדר שהוא הדבר הכי "חשוב" בסביבה. דוד קרני תמיד התהלך לאיטו, עקב בצד אגודל, במבט חתום, ואני לא זוכר שאי פעם ראיתי אותו מחייך. הוא היה מתלבש בקפידה ובקלאס, ובגדול אימץ לעצמו לוק של עורך דין בן 60 ולא של בחור ישיבה רווק בן 28.
עד היום, כשאני נזכר בפעם ההיא שדוד קרני העיר לי על שהלכתי מהפנימייה למכולת עם חולצה בחוץ – אני מתבייש
עכשיו, דיסטנס מקובל מאוד בעולם הישיבות. קוראים לו בכל מיני שמות שהמשמעות שלהם היא גינוני כבוד שצעירי הישיבה אמורים לרחוש למבוגרים, ובואו, מבוגרים יכולים להיות גם בחורים בני 20 שמסתלבטים על חבר'ה בני 19. אבל בגדול זה הנוהל. יש מבוגרים שמקבלים את זה על עצמם מכורח הנסיבות, ויש כאלה כמו דוד קרני, שנכנסים לתפקיד המבוגרים במלוא העוצמה ומאמצים גינונים נוספים שלא מופיעים בחוזה. דוד קרני היה מרגיש חופשי להעיר ממרום גילו לבחורים צעירים על התנהגות בלתי הולמת שלהם לטעמו, וגם אז היה עושה את זה בניקיון כפיים ובטון שקול ונמוך ודי מעצבן. עד היום, כשאני נזכר בפעם ההיא שדוד קרני העיר לי על שהלכתי מהפנימייה למכולת עם חולצה בחוץ – אני מתבייש. אשכרה הייתה לנו יראה ממנו. מי העז לדבר איתו בכלל? ופתאום צביקה בא ואומר לי שהוא פגש את דוד קרני ואפילו דיבר איתו. אז התחלתי לשאול את צביקה שאלות כאילו הוא פגש מינימום את אייל שני. איפה פגשת אותו? וצביקה אמר בגאולה ואני שאלתי, מה, סתם ככה באמצע גאולה? וצביקה אמר, כן. במאפייה, קונה רוגלך. ואני חייכתי כי משום מה לא הסתדר לי דוד קרני ורוגלך ביחד. ושאלתי את צביקה מה, ואתה פנית אליו או שהוא פנה אליך? וצביקה אמר, אני אליו. ולמרות שהייתי המום, המשיך צביקה, שאלתי אותו מה שלומו והוא אמר שבסדר ובהתחלה שיחק אותה שהוא לא מזהה אותי ואחרי דקה ארוכה נזכר. ושנינו צחקנו, כי זה בול דוד קרני לשחק אותה לא מזהה מישהו צעיר ממנו. ואז צביקה אמר שבתכלס סתם היינו יראים ממנו בתור צעירים, ורק שנים אחר כך, בשיחת מאפייה פשוטה ואקראית, אפשר היה בקלות להבין שמדובר בטיפוס הכי משעמם בעולם.
ואז צביקה טרף את כל הקלפים ואמר, אגב, הוא עדיין רווק. ואני שתקתי בבת אחת ובתדהמה ומחקתי את החיוך ברגע ועשיתי את החשבון בראש והבנתי שדוד קרני אוטוטו בן ארבעים. ופתאום כל הזעם הכבוש שלי עליו, והיראה שלי ממנו השמורה מאז, והעלבון של הפעם ההיא עם החולצה בחוץ וכל המבטים היהירים שהוא היה שולח במסדרונות, כולם נעלמו ברגע. וצביקה אמר, צריך להתפלל עליו. ומאז אני משתדל להזכיר אותו בתפילה שלי, למרות שאין לי מושג מה שם האמא שלו ואני לא מעז לברר.
