אוהדיו של בנימין נתניהו קפצו ביום חמישי על זיכויו של אלון חסן כמוצאי שלל רב. הם אמנם לא שלחו את פרקליט המדינה להתאבד, כפי שהציע אמנון דנקנר לאחר זיכוי כלשהו של אולמרט, אבל ראו בזיכוי חסן אות וסימן לעוול שנעשה לראש הממשלה. ייתכן מאוד שהצדק עמם. ייתכן גם שהם טועים. רוב המשפטים בכל זאת מסתיימים בהרשעות.
מה אפשר בוודאות ללמוד מזיכוי חסן? הלקח המיידי הוא האפשרות שהמערכת כולה טועה. השוטרים, החוקרים, עורכי הדין של המשטרה, עורכי הדין של הפרקליטות, פרקליט המחוז, התובע הכללי, ואפילו, לא תאמינו, התקשורת שמלווה אותם. כולם טועים. כשם שאדם פרטי טועה טעות פרטית, כך מערכת שלמה, טובה ואיכותית ככל שתהא שוגה לפעמים שגיאה מערכתית. ההיסטוריה העולמית רווייה בקונספציות שווא, מי כמונו יודעים.
לכן לגיטימי לא להסכים עדיין ש"לא היה כלום". ליריבי נתניהו יש עדיין עובדות להיתלות בהן. אבל ייתכן מאוד גם שביבי לא עבר עבירה. האפשרות הבלתי מופרכת שראש הממשלה חף מפשע מחייבת אנשי ציבור אחראים – בתקווה שאלדד יניב, אליעד שרגא, אהוד ברק, אבי גבאי ואחרים מתיימרים להיות אחראים – לחדול מן הטענה שנתניהו מושחת. הם לא יודעים וגם אין בסמכותם לקבוע. אפילו אם יוגש ערעור, זיכוי חסן עדיין מלמד שבמשך שנים רבות מאות מלומדים מגבשים דעה לנוכח עובדות, ובכל זאת בית המשפט קובע אחרת. מה תגיד אפוא החבורה הזאת אם נתניהו יזוכה?
ועוד קודם להחלטה שיפוטית, ישנו היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. זיכוי חסן מעניק לו את הלגיטימיות להימנע מהגשת כתב אישום נגד נתניהו. אחרי הכול, קווי הדימיון בין מקרה חסן לפרשיות נתניהו רבים. בשניהם מה שמדריך את המשטרה אינן ראיות ברורות לשוחד אלא מה שהגדיר השופט יואל עדן "חוש הריח של המשפטן".
אבל החוש הזה, כפי שראינו במקרה חסן, יכול להטעות לא רק אדם אחד כי אם רבים. מנדלבליט, העומד בראש המערכת, הוא מי שתפקידו להציל אותה מעצמה. או כפי שתמצת זאת השופט עדן, "יהא (חוש הריח) אנין ומדויק ככל שיהא, אין הוא בבחינת בסיס לקביעה אם נעברה עבירה".
