לג'נטלמן הבריטי היה קוד התנהגות לא רשמי שהגדיר לו את המותר והאסור, שמוצה באמרה מפורסמת: "כך לא נוהגים" (it isn't done). לא צריך התפלפלויות, חוקים כתובים וציוויים, יש דברים שפשוט לא עושים. משימת החיים של הפרוגרסיבים, מאז המאה ה־18, היא להוכיח שקודי ההתנהגות הללו הם הבל ורעות רוח, מעמסה מיותרת, שמרנות לא רציונלית שמדכאת את הפרט והחברה.
אלא שהפרוגרסיבים, כהרגלם, טועים. ברור שיש נורמות התנהגות שזמנן אבד, ובכל תרבות אפשר למצוא איסורים וציוויים שפשרם לא ברור. מובן גם שהמעמדיות המולדת של האצולה הבריטית הייתה רעה ומפלה. אבל בלי העיקרון של "כך לא נוהגים", שמבטא הפנמת נורמות שמובילות להגבלה עצמית, חברה לא תתפקד.
אובדן הנורמות מתבטא באובדן הבושה. ולצערי הפוליטיקה הישראלית הופכת בימינו לחסרת בושה. היא איבדה כל נורמה לא כתובה שמאפשרת לנציגי הציבור לתפקד באופן תקין ולייצגו נאמנה. זה לא התחיל בשנה האחרונה, אבל המגמה הולכת ומחריפה.
על המערכת המשפטית, כמו גם על השמאל הפרוגרסיבי, אין צורך להרחיב כאן. הפראות הפוליטית והבעיטה במוסכמות היא חלק מהדי־אן־איי של השמאל. אבל מי שציפה שהימין יציב חלופה להתנהלות הזאת, זוכה לאכזבה – לכל רוחב הגזרה.
נפתח בראש הממשלה נתניהו. כידוע לכול, אין אדם ממוקד משימה כמותו. הוא מוכן להפוך כל אבן, לבחון כל אפשרות ולפרוץ כל נתיב בדרך להשגת יעד. התכונה הזאת מצוינת כשמדובר, למשל, בהבאת חיסונים שמוציאים את ישראל ממשבר הקורונה. אבל היא מזיקה כשמדובר בניהול משא ומתן קואליציוני.
יש בקרב ערביי ישראל ציבור ששואף לחיים נורמטיביים. ביטויים מכלילים נגדם הופכים את חזון השתלבותם – שסמוטריץ' טוען שהוא שותף לו – לבלתי אפשרי
אחד המפתחות למשא ומתן הוא הכרת הקווים האדומים של הצד השני, שחריגה מהם תפוצץ את המגעים ולא תאפשר פשרה. המשימתיות של נתניהו בהרכבת ממשלה, ששותפיו הקואליציוניים מכירים היטב, גרמה לו לאורך השנים לוותר על הרבה נורמות רצויות מבחינה שלטונית. כדי להקים ממשלה, הוא הסכים לבקשות מוזרות, לבניית משרדי פרטאץ', למינויים תמוהים ולממשלות מנופחות.
המחיר, כצפוי במקרה כזה, עלה מממשלה לממשלה. השיא הגיע בממשלת האחדות. מחיריה, במונחי נורמות שלטוניות, כמו הפריטטיות המלאכותית ושינוי חוק יסוד הממשלה, הרקיעו שחקים.
אבל גם זה עוד לא הסוף. על התקדים הזה זינקו כעת עוד שני פוליטיקאים, בנט וסער, עם דרישות "פורצות דרך" חדשות, לא רק של רוטציה עם מי שלא זכו לאמון ציבורי מספיק, אלא גם של הרחקות וחרמות בהרכבת הממשלה.
אובדן הבושה העיקרי הוא של המבקשים, אבל גם לנתניהו יש פה אחריות. הוא צריך לשנות ממנהגו המשימתי, ולהכריז בנחרצות ומיד שהדמוקרטיה לא תסבול התנהלות כזאת, גם במחיר אופוזיציה. הוא והליכוד לא יהיו שותפים למסירת ראשות הממשלה לראשי מפלגות קטנטנות, ולא יחרימו נבחרי ציבור. הרס שכזה מוטב להשאיר לשמאל, ולוּ רק כי "כך לא נוהגים".
גם בנט זקוק לתזכורת נורמטיבית. מאז הבחירות הוא מפר אוסף התחייבויות, ומתנהל בכלנתריזם למתקדמים. למעשה בנט מתפקד כחייל של לפיד בשחזור המפץ הפוליטי של שרון. את מחיר המפץ ההוא שילם בעיקר הימין הדתי, עד שנתניהו ניצח בבחירות. צחוק הגורל הוא שהמשבר ההוא, שהיה תוצאת כשל נורמטיבי בליכוד, הוא היום תוצאת כשל דומה בפוליטיקה הדתית־לאומית.
חכמים היזהרו בדבריכם
וכאן אנו מגיעים לעוד סוגיה רגישה: בצלאל סמוטריץ' והתבטאויותיו על ערביי ישראל. מדובר בסוגיה מורכבת. יש בעיה חמורה של אלימות ופשיעה במגזר הערבי. מקור האלימות הזאת איננו אנטישמי, וההוכחה היא שמי שסובל ממנה בעיקר הוא הציבור הערבי עצמו, במשך כל ימות השנה.
מן הזווית היהודית, בכל שנה ברמדאן האלימות הזאת מופנה כלפי יהודים; הוסיפו את הבחירות ברשות שמלבות השנאה, ותקבלו את ההתפרצות החמורה האחרונה.
את פשעי השנאה הללו חובה לדכא ביד קשה. צריך להילחם באנטישמיות הערבית, ואסור להמעיט בנזק שגורם הייצוג הפוליטי הגרוע של המגזר הערבי. אבל צריך גם לזכור שהאלימות הערבית כלפי יהודים מגיעה ממיעוט מוסת, ושהציבור הערבי הנורמטיבי, ומדובר בציבור גדול, סובל בעצמו מהאלימות במגזר.
סמוטריץ' השליך את כל ההבחנות הללו מאחורי גוו. אינני מדבר על משפטים היסטריים נוסח "פרעות האויב הערבי בכל הארץ בימים האחרונים מחזירות אותנו הרבה שנים לאחור, למרד הערבי הגדול של שנת 1936". המשפט הזה מופרך כמובן, אבל לפחות "האויב הערבי" מוגדר כאן כמי שפורע, והמיקוד הזה משאיר פתח להבחנה בין הציבור האלים לשומרי החוק.
הבעיה היא שסמוטריץ' לא הסתפק בכך. הוא ציטט גם את הפסוק "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". כאן כבר אין הבחנות, והרמיזה לרצוי מבחינתו ברורה מכדי לעבור עליה לסדר היום.
זעמו של סמוטריץ' גם עבר מודרניזציה, כאשר אמר בישיבת סיעתו, בהתאמה לא מבוטלת לפסוק המדברי: "הערבים הם אזרחי ישראל, בינתיים לפחות, יש להם חברי כנסת, בינתיים לפחות".
"כך לא נוהגים". מנהיג מפלגת הציונות הדתית ומי שהיה – ועוד יהיה – שר בממשלה, צריך להקפיד בלשונו. לא דנים את הציבור כולו על מעשי מיעוט קיצוני בקרבו. הביטויים המכלילים הללו, על רמיזותיהם הבוטות, אינם ראויים.
יש הבדל חד בין קריאה לפעולה תקיפה ונחרצת נגד המתפרעים האלימים, לבין רמיזות על ביטול מעמדם האזרחי של כלל ערביי ישראל, שלא לדבר על גרוע מכך.
מעבר לגינוי המוסרי מדובר גם בשגיאה פוליטית איומה. יש בקרב ערביי ישראל ציבור מתרחב ששואף לחיים נורמטיביים ולהנהגה חליפית. ביטויים מכלילים שכאלה הופכים את חזון השתלבותם – שסמוטריץ' טוען שהוא שותף לו – לבלתי אפשרי. סמוטריץ' משתק בהכללותיו את הכוחות המתונים בחברה הערבית, ומספק בדיוק את הדלק לארגוני השמאל האנטי־ציוניים בתעמולתם נגד ישראל ובהסתת הציבור הערבי נגד המדינה.
האנגלים הבינו שיותר משאנחנו שומרים על הנורמות הראויות, הנורמות הללו שומרות עלינו. ההתנהלות הלא־ראויה, שמאפיינת בימים טרופים אלה את הימין כולו, דורשת בדק בית ציבורי יסודי. מי ייתן וכך ננהג.
