באחד הספרים של ישראל אריאל מיצהר מובא ציור דמיוני משעשע. תארו לכם, מציע אריאל, שאתם יושבים על חוף הים, נהנים מהשמש המלטפת ומאוושת הגלים, כשלפתע עיניכם נפערות ממחזה בלתי אפשרי: חתול רודף אחרי עכבר, העכבר נמלט אנה ואנה, החתול דולק בעקבותיו, ברגע מסוים העכבר שובר כיוון ורץ ישר אל תוך הים. כאשר רגליו נוחתות במים, מתרחש הפלא: המים נבקעים והים נקרע לשניים. העכבר עובר בחרבה, והחתול – נטול מודעות היסטורית שכמותו – ממשיך לדלוק אחריו. הדרמה מסתיימת באופן בלתי צפוי לחלוטין. הים שב לאיתנו והחתול ננער בתוכו.
איך תגיבו לחוויה כזו? שואל אריאל. מבחינה עובדתית פיזיקלית – הייתם עדים לנס בסדר גודל תנ"כי. "וואו" תהיה הבעה רזה מדי ביחס לגודל האירוע. אבל מבחינה נפשית־רגשית, התחושה עשויה להיות דווקא תימהון חלול. מה, כל ה"וואו" הזה, בשביל עכבר הנמלט מחתול? כשאירוע כה גדול משרת מטרה כה עלובה, התחושה היא חמיצות ריקנית.
זה בערך מה שהתרחש בסאגת הניסיון של נתניהו למנות את אופיר אקוניס לשר משפטים מטעמו. התנועה לאיכות השלטון עתרה כצפוי לבג"ץ. בא כוחו של נתניהו, עו"ד דוד פטר מפורום קהלת, הציף בדיון את אחת השאלות המרכזיות במתח שבין המחנה הלאומי למערכת המשפט: האם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה. או בתרגום לעברית לא משפטית – למי זכות המילה האחרונה במקרה מחלוקת, לנבחרי העם או למשפטנים? שאלה חשובה, הבעיה היא שההקשר שבתוכו צפה השאלה הזאת היה כה עלוב, חסר תכלית וחסר פשר, שהתוכן לא עשה רושם על אף אחד.
הוויכוח המשפטי בין היועמ"ש לראש הממשלה ניצת בשני מוקדי בערה: פרוצדורלי ומהותי־פרשני. פרוצדורלית, מנדלבליט טען שהחלטת הממשלה לא הייתה תקינה כי דעתו שלו לא נשמעה ולא הובאה בחשבון. עו"ד פטר חלק עליו עובדתית. היועץ השמיע את דעתו בהרחבה, טען פטר, וכשהבין שעומדים להצביע נגד עמדתו דרש להמשיך לדבר, להסביר ולנמק, ובעצם ניסה לנצח באמצעות התשה דיונית, פיליבסטר בלעז.
ויכוח פרוצדורלי נוסף נסוב סביב סמכות הממשלה לקבל החלטות לאחר שנקבע סדר יום מוסכם. גנץ הרי הסכים לדון במינוי שר משפטים, טען פטר. הוא אמנם רצה שתתקבל החלטה המחזירה אותו למשרד, אבל זה לא קרה. סדר היום היה מוסכם ועמד בתנאי הממשלה הפריטטית, גם אם התוצאה אינה לרוחו של גנץ. בנוסף, סעיף 15 לתקנון הממשלה קובע שלראש הממשלה מותר להעלות נושאים דחופים לדיון גם בלי הסכמה מראש. לית מאן דפליג שכאן מדובר במקרה דחוף, שכן בג"ץ נשף בעורפה של הממשלה וביקש להכריח אותה למנות שר משפטים.
הוויכוח המהותי נסוב על שתי נקודות. הראשונה היא חוות הדעת של מנדלבליט מפברואר. כזכור, בחוק יסוד הממשלה (סעיף 13) נקבע שהצדדים יקימו מנגנון להכרעה וקבלת החלטות משותפת במקרה שלא יהיה שוויון בין הגושים. אלא שהמנגנון הזה לא הוקם, והשאלה שנשאלה היא מה עושים בהיעדרו. בדיון שנערך אז על הארכת הסגר הבהיר היועץ: "אם מספר השרים בין הגושים אינו שווה, נדרש לקבוע מנגנון שיבטיח קול הצבעה שווה בממשלה לכל אחד מהגושים. אם אחד מהגושים מתנגד פה אחד להצעת החלטה, הרי שההצעה אינה יכולה לעבור". במילים אחרות, אם אין מנגנון, אני המנגנון.
הממשלה מצידה לא קיבלה את זה. אם המנגנון לא הוקם, טענה, חוזרים לסעיפים המקוריים שלא שונו בחוק יסוד הממשלה, כמו למשל סעיפים 31 ו־32, המאפשרים לממשלה חופש פעולה רחב.
הנקודה השנייה היא פרשנות הסעיף (43ד) הקובע שמינוי ממלא מקום לשר יהיה רק מהגוש של השר אשר פוטר או התפטר. בליכוד טענו שממלא המקום היה גנץ, וכעת לא מדובר על מילוי מקום אלא על מינוי קבע. זוהי טענה חלשה קצת, ובליכוד יכלו לטעון טענה חזקה הרבה יותר: אין קשר בין שאלת הפריטטיות לבין זהות המשרדים שמחזיק כל גוש. הפריטטיות קובעת שוויון בין הגושים במספר השרים, אבל בשום מקום בחוק לא כתוב שמשרד המשפטים רשום על שם גוש השמאל דווקא ומשרד האוצר על גוש הימין. הממשלה יכולה לנייד משרדים ולהחליף משרדים בין הגושים.
אני אנווט
רעיון הממשלה הפריטטית התגלה כצרה צרורה. האירועים האחרונים הוכיחו שוב שכאשר אין אמון בסיסי בין הצדדים, גם עורך הדין המוכשר ביותר לא יצליח לנסח חוזה שיגן עליהם מעצמם. הדיון המשפטי במשמעות סעיפי החוק הוא דיון רציני, כי גם לימין וגם לשמאל יש טענות טובות עם עיגון בטקסט.
משילות אינה תירוץ לחנק, משילות אינה צידוק להקפאה. אם אתה רוצה שהמשפטנים לא ייקחו לך את המשילות – משול. אם אינך מסוגל למשול – פנה
כיצד מכריעים? היועמ"ש טוען: אני הפרשן המוסמך של החוק ואני אקבע לממשלה כיצד לנהוג במקרי כפל משמעות. הממשלה לא מקבלת את זה. בדיון בבג"ץ שב וחזר עו"ד פטר על עמדת ראש ממשלת ישראל, הדוחה את המלצת דו"ח שמגר שהתקבלה בבית המשפט במסגרת הלכת דרעי־פנחסי. אם יש מחלוקת בין הממשלה ליועמ"ש, הממשלה תפעל על פי הבנתה את החוק ותגן על עמדתה בבית המשפט באמצעות ייצוג עצמאי.
וכאן אנחנו חוזרים לפתיחה. בימים כתיקונם הדרמה הזאת הייתה עשויה להיות מרגשת. הנה, בפעם הראשונה בתולדות שלטון הליכוד, ראש הממשלה מתפנה לטפל באקטיביזם הייעוצי וחותר לריפוי פצעי מהפכת אהרן ברק. בפעם הראשונה בתולדות שלטון הליכוד, בנימין נתניהו מוביל סדר יום משפטי שמרני אמיתי המאפשר לממשלה לממש את מדיניותה.
אבל האירוע הזה לא מרגש מכיוון שהוא ריק מתוכן: אלו ימים של מלחמת הכול בכול, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם. בתוך הרפש והטיט הזה המאבק של נתניהו נתפס כאונאה. כי משילות, פירושה תנו לנבחרי הציבור לקדם את המדיניות שבגינה נבחרו לכנסת. כי משילות פירושה תנו לנבחרי הציבור לעבוד. משילות אינה הכשר לוואקום, משילות אינה תירוץ לחנק, משילות אינה צידוק להקפאה. אם אתה רוצה שהמשפטנים לא ייקחו לך את המשילות – משול. אם אינך מסוגל למשול – פנה.
נתניהו לא נלחם על שום דבר משמעותי מעבר לניסיונות נואשים לגנוב קצת זמן בממשלת מעבר משותקת. לא חזון יש כאן, לא עתיד מלהיב, לא רעיונות סוחפים לסדר לאומי חדש. רק קרב נסיגה והשהיה עלוב. מאבק כזה פוגע אנושות בעמדות העקרוניות של הימין. המשילות נחשפת פה בערוותה כצידוק מלאכותי ומאבק הישרדותי אישי. איש אינו מאמין לו, גם לא מי שמנהל אותו.
כל הפארסה הזאת התגלתה בסופו של דבר כאוויר חם, כאשר נתניהו התקפל וגנץ נכנס למשרד המשפטים מהדלת הראשית.
