היום מסיים מני מזוז את כהונתו כשופט בבית המשפט העליון. למזוז (66) אמנם נותרו ארבע שנים עד למועד תום הכהונה הקבוע בחוק, אולם בחודש דצמבר הוא הודיע על כוונתו לצאת לפרישה מוקדמת, כנראה בשל תחושת מיצוי. מזוז, החותם 40 שנה במערכת המשפט הישראלית, וששימש יועץ משפטי לממשלה בתקופה מתוחה וסוערת, ייזכר מתקופתו בעליון בעיקר מהתיקים שעסקו בהריסת בתי מחבלים, שבהם מיצב את עצמו כראש חץ שמאלי.
נשיאת בית המשפט אסתר חיות הצהירה פעם אחר פעם, במילים ובפסקי דין, כי תקנה 119 מבוססת ומעוגנת בדין, וכי בית המשפט קיבלת את עמדת השב"כ שלפיה להריסת הבתים יש אפקט מרתיע נגד מחבלים פוטנציאליים; אבל מזוז לא השתכנע ולא יישר קו. ארגון השמאל "הוועד נגד הרס בתים" קיבל אצלו אוזן קשבת ולב פתוח. לפעמים הוא קיבל את העתירות בשל אמתלות צדדיות, כמו בעתירה שבה ביקש צה"ל להרוס את ביתו של מחבל סטודנט, ומזוז קבע "שהזיקה (של הבן הבוגר) לבית חלשה, ולא נמצאו ראיות למעורבות או מודעות בני המשפחה למעשים, או ראיות לכך שהבית שימש לפעילות האסורה". אך לרוב הוא תקף את עצם לגיטימיות הנוהל אשר לדעתו "מעלה שורת שאלות משפטיות קשות".
בתחום השחיתות השלטונית נקט מזוז את גישת בית שמאי. "בניגוד לעבירות 'רגילות', קורבנותיה של השחיתות שלטונית הם הציבור כולו", כתב בפסק דינו של ראש עיריית בת־ים לשעבר שלומי לחיאני. "השחיתות השלטונית מהווה איום אסטרטגי על החברה. ה'פגיעה באמון הציבור' אינה פראזה ערטילאית של משפטנים, מדובר בדבר מאוד מוחשי – בערעור עצם הלגיטימיות של השלטון ושל החלטותיו בעיני הציבור ופגיעה ביכולת המשילות של מערכות השלטון. שלטון שאינו נהנה מאמון ציבורי, לא יכול לקבל החלטות קשות מתחייבות ולבצע אותן".
בערעור שהגיש ערן מלכה על פרשיית השחיתות הגדולה שבה היה מעורב עם עו"ד רונאל פישר, מזוז היה בדעת מיעוט שסירבה להקל בעונשו של קצין המשטרה שסרח. מזוז ציין כי הקצין שירת "ביחידה החשובה והרגישה ביותר במשטרת ישראל, יחידת להב 433, שהיא 'יחידת הדגל' של משטרת ישראל ו'קודש הקודשים' של מערך החקירות, המופקדת, בין היתר, על החקירות הרגישות והמורכבות ביותר בתחומי השחיתות השלטונית והפשיעה הכלכלית החמורה. מדובר בליקוי מאורות ממש ופגיעה שאין קשה ממנה בערכים של טוהר המידות".
דברים ברוח דומה כתב בערעור שהגיש הרב יאשיהו פינטו. מזוז עצמו נולד וגדל ב"קאסטה" דומה לזו של פינטו. הוא גדל כילד חמישי בין תשעה אחים ואחיות. אביו, הרב שלמה מזוז, היה רב ודיין בג'רבה וחיבר שמונה ספרי הלכה, והמשפחה עלתה ארצה ונקלטה במעברה בנתיבות. זה לא הפריע למזוז לעקוץ את פינטו בציטוט פסוקים כמו "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".
בפסק דין נוסף שעסק בחצרות מקובלים דחה מזוז את העתירה שהגיש הרב יקותיאל אבוחצירא נגד פקיד השומה ברשות המיסים. מזוז קבע שחצר מקובלים היא עסק לכל דבר ועניין, וכספי הצדקה הזורמים אליה הם הכנסה. הצדיק "מוכר" שירות של ברכות או ייעוץ, ולכן "יש לראות בהכנסותיו של המערער הכנסות חייבות במס שמקורן במשלח ידו כרב קהילה וכמנהיג רוחני, בהינתן שהן נבעו מעיסוקו העצמאי אשר הביא לידי ביטוי את כישוריו וסגולותיו האישיות".
לצד גישה המחמירה בפרשיות שחיתות, מזוז הוביל קו ליברלי יחסית בסוגיות העוסקות בזכויות נחקרים. כך למשל במקרה שבו הורשע אדם בחטיפה ושוד על סמך עדותו המפלילה של שותפו, שנגבתה תוך הפרת זכויותיו. דעת הרוב הייתה שמכיוון שמדובר בעד ולא בנאשם, אפשר "להחליק" למשטרה על הפגיעה בזכויותיו. מזוז טען מנגד שיש להרחיב את הלכת יששכרוב, ולא להבחין בין עד לנאשם לעניין עוצמת הפגמים הנדרשים לשם פסילת הודעה.
גם אקטיביזם זקוק לריסון
את הצד השמרני גילה מזוז בפסק דין חריג ומפתיע, בעתירה נגד חוק המס על דירה שלישית שיזם השר כחלון. כזכור, מי שנקט אז קו אקטיביסטי היה דווקא השופט סולברג, שפסל את החוק בשל פגמים פרוצדורליים בהליכי החקיקה שלו בכנסת. מזוז, בדעת מיעוט, נשא מניפסט לא אופייני המהלל את הפרדת הרשויות, וקורא לאיפוק של בית המשפט.
"עמדת שופטי הרוב מהווה, להלכה ולמעשה, סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מההלכה הפסוקה העקבית הנוהגת בנוגע להתערבות בהליכי החקיקה של הכנסת", כתב. "מדובר בשינוי מרחיק לכת במערכת היחסים העדינה והרגישה שבין בית המשפט לבין הכנסת כבית מחוקקים, המעורר שורה של בעיות קשות, עיוניות ומעשיות, הן בהיבט הנורמטיבי של עקרונות הביקורת החוקתית, הן בהיבט של עקרון הפרדת הרשויות וכיבוד הדדי ביניהן, והן מבחינת השלכותיו המעשיות".
הכנסת היא כנסת ואין להתערב בהליכי החקיקה שלה, הטעים. הליכי חקיקה מתרחשים בתוך מקבילית כוחות מורכבת ומסובכת, וביקורתו של בית המשפט תוגבל רק למקרה שבו "נשללה מחברי הכנסת כל אפשרות מעשית לדעת על מה הם מצביעים ולגבש עמדתם לגבי הצעת החוק".
כשעלתה לדיון סוגיית ההפגנות בפתח־תקווה מול מעונו הפרטי של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, הוביל מזוז קו הקובע כי חירות ההפגנה והמחאה היא חירות יסודית בדמוקרטיה, אבל צריך להפריד בין החיים האישיים של נבחרי הציבור לבין התפקוד הציבורי שלהם. "כאשר קיימת חלופה אפקטיבית של קיום הפגנה או משמרת מחאה ליד משרדו של איש הציבור, אין להתיר הפגנה או משמרת מחאה ליד מעונו הפרטי". הפגנה מול הבית לא נועדה להשפיע על מדיניות אלא להפעיל לחץ אישי באמצעות שיבוש חייהם של בני המשפחה, נימק מזוז.
מבקריו של השופט הזכירו לו שלא הייתה לו בעיה של קדושת הפרטיות כאשר הורה שנה קודם לכן למסור לחדשות ערוץ 10 את התיעוד של שיחות הטלפון שניהל ראש הממשלה עם שלדון אדלסון ועמוס רגב (אז הבעלים ובעל השליטה והעורך הראשי של עיתון "ישראל היום") שנשמרו ביומן לשכת ראש הממשלה. מזוז דחה את הטענה שמדובר בחברות ובקשר פרטי, וטען שקשרים אישיים בין נושאי משרה שלטונית לבעלי הון מבוססים על אינטרסים עסקיים, וככאלו הם בעלי חשיבות ציבורית.
כתבנו פה בעבר לא מעט על "תיקון החוקה הלא חוקתי". בתמצית, מדובר בדוקטרינה שנויה במחלוקת המבקשת לתת לבג"ץ כלי נוסף לפסילת חוקים גם כאשר הם לא סותרים חוקי יסוד. בעלי הדוקטרינה טוענים שאם החוק סותר עקרונות־על כמו מגילת העצמאות, אפשר יהיה לפסול אותו. מזוז, חשוב לציין, הסתייג מיישום התפיסה הזאת אף שהיא יכלה להיות כלי נהדר בעבור חסידי האקטיביזם השיפוטי.
זה קרה בעתירה נגד תיקונים לחוק יסוד הכנסת ולחוק הכנסת, אשר הקנו לכנסת סמכות להפסיק כהונה של חבר כנסת שיש במעשיו משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. העותרים טענו שהחוק משנה את שיטת הבחירות ומשליך על שוויון הסיכויים של הרשימות המתמודדות לכנסת.
"האם קיימות מגבלות בלתי כתובות על תיקון חוקה?" תהה מזוז והשיב: "ככל שקיימת מגבלה בלתי־כתובה על תיקון חוקה, הרי שזו מוגבלת למצבים חריגים ביותר ויוצאי דופן של שינוי חוקתי הפוגעים בליבת הדמוקרטיה ושוללים את תכונות המינימום הדרושות למשטר דמוקרטי. נראה כי לעת הזאת, ובהינתן השלב בו מצוי מפעל החוקה הישראלי כמשימה שטרם הושלמה, יש בעייתיות לא מבוטלת באימוץ דוקטרינה מקיפה הנוגעת לתיקון חוקתי שאינו חוקתי".
אחרונים חביבים הם נערי הגבעות. מזוז דחה את ערעורם של שני נערים שהורשעו במעשי "תג מחיר", שקבלו על כך שההרשעה כללה אישום בעבירה של חברות בארגון טרוריסטי אף שהם לא היו חברים בשום ארגון. מזוז קבע שבשל העובדה שהשניים פעלו בצוותא ובדפוס שיטתי ומתמשך, "תוך חלוקת תפקידים ומשימות ברורה ותוך הצטיידות מוקדמת בכלים מתאימים, ובמקרים רבים המעשים כללו גם ריסוס כתובות שהצביעו בבירור על מהותן ותכליתן – הם מהווים מעשי טרור במסגרת ארגון טרור". לשאלת עורכי דינם של הנאשמים – לאיזה ארגון טרור בדיוק שייכים הנערים – ענה מזוז כי ארגון פירושו "פעילות במסגרת חבר אנשים". כל חבורה של יותר מאדם אחד היא "ארגון", ויש להחמיר בעבירות "ממניע לאומני־גזעני־אידאולוגי".
