לפני שבועות ספורים פרסמה הסופרת והמאיירת המחוננת דניאלה לונדון דקל, שהיא גם חברה שלי, פוסט המשווק את הטבעונות. הוא הציג את יתרונות הטבעונות באופן משכנע עד כדי כך שלא נותר לי אלא לתהות איך לעזאזל אני עדיין קרניבורית. מובן שכאשת שוחט לעולם לא אסכים להשתכנע, אבל במילותיה החלקלקות והמשוננות היא זעזעה את תפיסת עולמי.
אז החלטתי לגנוב לה את השיטה ולמכור לכם את ערכיי המגזריים בעקבות סערת “הציונות הדתית מתה“ שהתחוללה השבוע. כי הציונות הדתית לא רק שלא מתה, אלא שהיא הופכת ללוהטת וסוחפת יותר משהייתה אי פעם. היא ססגונית, שיקית, מלאת חן והומור (בעיקר הומור עצמי), חדת לשון וזחוחה. ואין שום סיבה שהיא לא תשווק כפי שמגיע לה.
אז למה ציונות דתית?
כי גבולות
כשכיפה או מטפחת מסוג מסוים מגדירים אותך, מיד תתויג – וזה לא בהכרח רע. אם בחרת לייצג את עצמך באמצעות המראה הציוני־דתי, יש לכך השלכות מבחינת גבולות, אפילו אם המנעד מרווח ומאפשר. למשל בתחום האוכל – בהקפדה על כשרות ועל שמירת זמן בין בשר לחלב. או למשל בתחום צריכת התרבות – החל בעיתונים וספרים וכלה במקומות בילוי.
ברור שיש מקומות שציוני־דתי לא יתקרב אליהם, אם כבודו המגזרי בראשו. ויש בכך הרבה יתרונות. ויש בכך כדי ללמד איפוק, בחירה בין טוב לרע, חשיבה מהראש ולא מהבטן.
כי הכרת תודה
כל מי שגדל וצמח על ברכי הציונות הדתית ועדיין רואה בעצמו חלק ממנה ודאי מסכים שעל אף הביקורת (ויש לא מעט ביקורת), הרבה ממי שאנחנו היום התחיל אי אז באולפנה, בבני־עקיבא, בשיעורים של תורת הרב קוק או בסמינריונים בעקבות הרב משה צבי נריה.
זה לא אומר שעל כל צעד ושעל ארגיש חובה להשתחוות לכל מי שמייצג את הכיפה הסרוגה, אבל אודה בגאון שהרבה מערכיי נבנו בזכותם ובזכות שכמותם, ואשתדל בדרכי שלי להוקיר אותם על כך.
כי פמיניזם
מעולם לא הגדרתי את עצמי פמיניסטית, ויש לי תחושה שחלקכם מגחכים מתחת לשפם מעצם החיבור בין פמיניזם למגזר. אבל ככל שאני גדלה ומתבגרת אני מבינה שהציבור שלי, שמרן ככל שהוא, גידל אותי ואת חברותיי להיות בעלות דעה חופשית נחרצת ובהירה, עם הרבה אומץ לומר ולייצג אותה בלי להרגיש כנועה או נישאת על ידי אחרים.
כן, אני רואה בעצמי שמרנית פמיניסטית שבוחרת לנהוג כמה שיותר על פי ההלכה. מצוידת בכלים שקיבלתי במגזר, החלטתי לגדל ולחנך את ילדיי לבחור באופן מודע בדרך התורה (עם הרבה תפילה), בלי לפחד להיות שונים ובלי לסבול מלחץ וביקורת.
כי בריאות (נפשית) וחיסכון
פעם חיפשתי נופש לילדים ולי במלון מסוים, וחברה שלחה אותי לרכוש דרך אתר ידוע השייך למגזר הסרוג. ההנחה הייתה ניכרת, וזכינו לחופשה שהתאימה מאוד לערכים שלנו מבחינת סוג ההופעות שהוצגו שם, שעות נפרדות בבריכה ועוד.
החיים בקולקטיב מסוים מייצרים המון חלופות והזדמנויות שיווקיות במגוון תחומים. יש רוגע נפשי בידיעה שיש עוד צרכנים מהסוג שלי, ושלא אצטרך להתאמץ כדי למצוא פתרונות תעסוקתיים בחופשות או מזון בכשרות מתאימה.
כי חינוך
כפי שדניאלה מציינת, החינוך אינו נובע בהכרח מהוראה פרונטלית לילדינו או באמצעות משחקים וקריאת סיפורים, אלא באמצעות אורח חיים ודוגמה אישית. מעולם לא ישבתי לספר לילדיי מיהו הרב קוק, ואמרותיו לא תלויות על קירות הבית שלי. אני לא מדקלמת דברי תורה ולא משמיעה מדי יום וורטים של הרב דרוקמן. אבל נתיב חיינו המכוון לשם, על הספקטרום החרד“לי יותר, בא לידי ביטוי בילדיי הבאים אליי עם ממתק שקיבלו מחבר ושואלים “זה בכשרות שלנו?“. הם מקבלים באהבה גם את התשובה העדינה “לא“.
כי מהפכה
כשהאינטרנט מנגיש ומציע כל מה שאני כילדה מעולם לא העזתי לבקש, בעידן שבו הכול חשוף לעולם וגלוי מבחינה תרבותית, מדעית ומידעית, אין כמו להשתייך לעולם שמרן יותר, מאופק ואפילו קצת מבוהל, מהוסס ונרתע.
אין כמו להיות “הנבחרת“. חוד החנית. להיות מוכנים לקרוא תיגר על כל מה שעלול לאיים על ערכינו ולתת לגיטימציה גם להחלטות קשות, כמו מגורים בגרעין תורני או בהיאחזות נידחת (אהבתם "היאחזות", אה? תודו שאהבתם). אין כמו להכניס לשיח הכללי מושגים שעד לפני זמן לא רב היו מוקצים מחמת מיאוס וטהרנות, כמו “ישיבת הסדר“, או “סגולת ישראל“.
אני לא מתיימרת להניף את כל דגלי המהפכות השמרניות (עם חלקם אני לא מסכימה בכלל), אבל אני רואה בציבור שלי מהפכן שמצליח להביע את עמדותיו בזקיפות קומה ראויה לשבח.
כי התנשאות
הסעיף האהוב עליי. אין כמו להתנשא. עם הכיפה הסרוגה, עם הציציות בחוץ, עם המטפחת רבת הקומות והצבעים, עם שרשרת הילדים המרשרשת מאחוריי. הציונות הדתית היא דרך נהדרת להתנשא על הציבור, ואני אוהבת להתנשא לא פחות מדניאלה (“יותר משאני אוהבת גבינות“, היא כתבה).
כן, קהל נכבד, אני חושבת שאנחנו טובים יותר בהרבה דברים. זה מתחיל בוויתורים שעשיתי כדי להיות מי שאני ובאורח החיים שבחרתי, על אף ההגבלות שבו. אז אם בא לכם להתהלך באף מורם, הצטרפו לשורות הציבור הציוני־דתי. אנחנו כאן, בגאון, בלי להתנצל.
